בשיתוף דיקלה דורי
בשנת 2000 דיקלה דורי הייתה מוכרת בעיקר למבקרי המוזיקה. הצעירה מבאר שבע הביאה איתה סגנון אחר, כבד יותר, אפילו היה מי שכינו אותה אום כולת’ום הישראלית. אלבומה הראשון “אהבה מוזיקה” חובק על ידי אוהבי הז’אנר בלבד, אבל דיקלה לא נשברה. “ידעתי שהתחלתי לבסס מודל של מוצר ושעליי לפתח אותו, גם אם הגיעו 200-300 אנשים לשמוע אותי. הבנתי שהמוצר הזה עוד לא מגולם בצורה האופטימלית, אבל התעקשתי והתמדתי בנחישות ובאמונה ולא נתתי לאף שבר או משבר להחליש אותי. בימי זיכרון הייתי רואה את כל האומנים בטלוויזיה ושרף לי שאני עדיין לא מקבלת במה מכובדת ביום הזה. הרגשתי שהמוצר שלי נוחל כישלון, אבל כל הזמן נכנסו למפעל שלי מנגינות חדשות והרגשתי שאני צריכה להמשיך”.
לצד המנגינות החדשות וההתמדה, הצד הכלכלי לא ממש האיר לה פנים. “במשך שנים רבות הרגשתי שאני רוויה, שמחה, שלמה ונאמנה לעצמי מבחינה רוחנית ואמנותית, אך המערכת הכלכלית הייתה בקריסה וזה מקום שבו גם הרוח נשברת”, היא משתפת בגילוי לב. “צעקתי לנס, אפילו לא במודע. נשברתי שוב ושוב אבל תמיד הרגשתי שאת המילה האחרונה שלי עוד לא אמרתי”.
אין זה מקרי שדיקלה מרבה להשתמש במושגים הלקוחים מהעולם העסקי כמו “מוצר” ו”מפעל”. היא הראשונה שתודה שמוזיקה היא גם מיזם, עסק ופרנסה, אך גם לא מוכנה להתפשר על האמת האמנותית שלה לטובת צ’ק שמן. “לעולם לא אכתוב או אשיר שיר - ואפילו תו - שאני לא מרגישה שלמה איתו, רק למען הצלחה מסחרית”, היא אומרת. “המקור שלי זה לעשות אמנות, זה החלום, השורש, הבסיס שלי - ואני לא יכולה להתרחק מזה, גג סנטימטר לפה או לשם. כסף, מבחינתי, זה לא רק עניין חומרי אלא עניין מאוד רוחני. כמו שזוכים לאהבה או מזל עם ילדים/הורים/זוגיות - כך זוכים בשפע כלכלי. זה לא עניין של מה בכך וזה לא צחוק. עם זאת - כסף מעולם לא נתן לי הרגשה של ברק. פעם היו כותבים שירים כדי להירפא, כדי לחפש, כדי למצוא. היום רבים כותבים שירים כדי לעשות כסף - וצריך להיזהר מכך”.
ואם פריחה – אז בגדול
אלבומיה הבאים של דיקלה “עולם” ו”ארלוזורוב 38” לא זכו להצלחה כפי שציפתה. במבט לאחור, היא גם יודעת לדייק את הסיבות לכך. “בשלושת האלבומים הראשונים באו גברים עם המון ניסיון ואמרו לי: ‘תעשי כך וכך, המילה האחרונה היא שלנו’. שם התחילו קונפליקטים מורכבים עבורי. זה כמו במאי שהמפיק כופה עליו דברים והוא צריך להגיד לו ‘מה זאת אומרת שאת הסצנה הזאת אתה לא רוצה בסרט? היא הכי חשובה בעיניי. אני הבמאי, אני כתבתי, אני יודע וזה הקניין הרוחני שלי’. לכי תְּקַבְּעִי את הרוח שלך, ובשלמותה, בכל תו ותו, במצב כזה. זה מאבק גדול, כשהחבורה השולטת היא מאוד זכרית, עם צבע של מרפקים אחר לגמרי מזה של נשים. לבנות את מה שבניתי, להחזיק בזה מעמד, להיות חזקה ונחושה מול הדעות הנוגדות תוך לקיחת כל הסיכונים - לא היה עניין של מה בכך”.
ב-2014 הכל התחבר לדיקלה: אלבומה הרביעי “ואם פרידה”, שכולל להיט ענק נוסף – “שבע בערב”, הביא לה את ההכרה שמגיעה לה וגם את ההצלחה הכלכלית המיוחלת. “לשמחתי, הכרתי את רוני בראון מ’הליקון’ שעשה סדר בקריירה שלי, הבין איך להנגיש את הקול שלי ועשה ממני משהו יותר רך, קל וייחודי מאוד. הוא לקח את הרוח שלי וצייר אותה כך שאנשים יוכלו לשמוע ולהתענג על זה - וגם הצליח לעשות את זה כלכלי.
‘ואם פרידה’ היה מיועד לשרית חדד, ואחרי שנתיים במגירה ביצעתי אותו בעצמי וזה השיר שהביא לי את המהפך. אני מאוד מאמינה בגורל של שיר, וכנראה שהוא לא היה במזל של שרית. אני בטוחה שהיא לא אמרה ‘איזו באסה, הייתי צריכה לבצע אותו’, יכול להיות שאם הייתה מבצעת - לא היה קורה איתו אותו הדבר”.
להיטים גם לאחרים
ההצלחה של דיקלה הפכה אותה גם לכותבת ומלחינה מבוקשת. רבים משיריה הפכו ללהיטי ענק של אחרים, ובהם “מונו” של שלומי סרנגה (מילים: יוסי גיספן), “היחיד כאן שאוהב” למשה פרץ, “חוץ ממנה” לדודו אהרון, היא ביצעה את הדואט המצליח “מחמל נפשי” עם שלמה ארצי ועוד. “מעולם לא הרגשתי תסכול שזו הצלחה של המבצע יותר מאשר שלי. להיפך - שמחתי ונהניתי מכך. אני זוכרת את הפעם הראשונה שקיבלתי צ’ק מאקו”ם על ‘מונו’ והייתי בהלם מהסכום. כל כך שמחתי, כי הבנתי שטוב וכיף לעמול על משהו ולהתפרנס ממנו יפה. פתאום את יכולה לא רק לקנות פיצוחים בסופר אלא גם במחלקת הבשר. זה לא עניין של מה בכך”.
מה בעינייך ההישג הכי גדול בקריירה שלך עד כה?
“שהתיאטרון העברי הציע לי לככב במחזמר ‘אינתה עומרי’ המבוסס על שירי אום כולת’ום. קיבלתי את ההצעה עם כמעט אפס ניסיון כשחקנית תיאטרון ופתאום אני משחקת דמות ראשית של אישה פנומנלית, עם הקול הכי ייחודי במדינות ערב. זה היה רגע בו אמרתי: ‘וואלה, יש פירות’. מעבר לכך, יש הרבה רגעים קטנים”.
את גם מצליחה לגעת באנשים דרך השירים, וזה מאוד מרגש אותך.
“כשאני רואה אדם נכה או מוגבל בא להופעה שלי - מבחינתי זה הישג. כשמבקשים ממני לבוא לפנימייה ושם אני שרה לילדים, מדברת איתם ומספרת להם - אני יכולה לקבל מכך כוח לשנה. זה עוזר לי אפילו יותר מלעשות סולד אאוט בקיסריה תוך יום. כשאני ששומעת שהמוזיקה שלי נכחה בצמתים של אנשים ברגעים חשובים וקריטיים בחיים שלהם, כששיר שלי משנה להם תודעה - אני מרגישה חיונית, בעלת משמעות, בעלת ערך”.
אם לא היית מוזיקאית במה היית עובדת?
“תסריטאית ובמאית. קולנוע הוא אהבה גדולה שלי. אבל בהכירי את רף הסבלנות שלי נראה לי שהיה לי קשה לחכות כל כך הרבה זמן לסרט. אז אולי סופרת, או מנצחת תזמורת. משהו מהסוג הזה. מה שבטוח: יוצרת, אומנית”.
דיקלה דורי
גיל: 50
שנות פעילות: 23
הישג שיא: “השתתפות במחזמר אינתא עומרי - משירי אום כולתום”.
המוטו שלי: “אין אחיזה, לא בטוב ולא ברע”.
חזון: “לחפש את התו השמיני”.
דמות מעוררת השראה: “כל אישה שיש לה מעל לחמישה ילדים”
חלום אישי: “להיפגש עם הזמרת הלבנונית אליסה”.
ישראל ואני: “סיפור אהבה, סיפור שאני לא מוותרת עליו”.
אני בעוד 5 שנים: “שקטה יותר, אבל עושה יותר”.
“כשהתיאטרון העברי הציע לי לככב במחזמר ‘אינתה עומרי’ קיבלתי את ההצעה עם כמעט אפס ניסיון בתיאטרון,
ופתאום אני משחקת דמות ראשית של אישה פנומנלית, עם הקול הכי ייחודי במדינות ערב”
בשיתוף דיקלה דורי
