תיאוריית האבולוציה טוענת, כידוע, שבני אדם התפתחו מקופים (לעומת תיאוריית הגזע והקוראן, שמתעקשים שרק היהודים התפתחו מהם). אבל אם לאט לאט התחלנו לעמוד וללכת זקוף ולאבד את הפרווה, באיזה שלב בדיוק הקור נהיה יותר מדי עבורנו ואילץ את אבות-אבותינו להמציא את הבגדים? מדענים ניסו להתמודד עם השאלה הזו במשך שנים, וכעת נמצאה לה תשובה אפשרית. נעזרנו ב-Claude, שיום אחד ישאל גם הוא איך התפתח מהיצורים הנאלחים עם השיער בבית השחי, כדי להבין איך בכלל אפשר לענות על שאלה כזו.
העדויות הישירות ביותר מגיעות ממקור לא סביר – כינים. על ידי ניתוח למציאת נקודת הזמן שבה כיני בגדים וכיני ראש התפצלו גנטית מאב קדמון משותף, חוקרים מעריכים כי בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית החלו ללבוש באופן קבוע גרסאות מוקדמות של בגדים לפני כ-170,000 שנה, במהלך עידן הקרח האחרון.
כיני בגדים אינן בררניות, ויכולות לחיות על מגוון רחב של סיבים. דייויד ריד, ביולוג באוניברסיטת פלורידה, אומר לאתר LiveScience כי הכינים הללו מאביסות את עצמן באוכל פעם ביום, ולאחר מכן מסתתרות בין סיבי הבגדים.
עם זאת, עדויות אחרות מצביעות על כך ששימוש בפריטי לבוש החל עוד הרבה קודם לכן בקרב מינים אנושיים עתיקים. סימני חיתוך על עצמות בעלי חיים מאתר ארכיאולוגי בגרמניה מרמזים כי מינים כמו הומו הַיידֶלְבֶּרְגֶנְסיס החלו לפשוט עורות של דובים להכנת גלימות או כיסויי גוף כבר לפני 300,000 שנה, כשהטמפרטורות היו קרות יותר באופן משמעותי.
הפער הזה בין נתוני הכינים והעצמות ממחיש שאימוץ בגדים היה ככל הנראה תהליך הדרגתי, וכי בני אדם קדמונים, בניגוד לאדם הראשון בגרסת פרשת בראשית, לא החליטו יום אחד שלא נאה להם יותר להסתובב עירומים. האבוריג'ינים באי טזמניה הסמוך לאוסטרליה, למשל, התחלפו לסירוגין בין לבישת בגדים בתקופות קרח קפואות לבין עירום מלא כשמזג האוויר התחמם.
איאן גיליגן, מומחה ללבוש עתיק מאוניברסיטת סידני, אומר כי הכינים מתחילת הכתבה התפתחו כנראה יותר מפעם אחת במהלך מיליוני השנים האחרונות, כאשר בכל תקופה בה בני אדם קדמונים החלו ללבוש בגדים, דבקו בהם כינים, וכשהעולם התחמם והעירום חזר לאופנה, נכחדו כיני הבגדים עד להזדמנות הבאה להיווצר מחדש. לדבריו, נקודת הזמן של לפני 170,000 שנה היא כנראה הסימן לכך שזו היתה הפעם שבה לא חזרנו יותר להסתובב ב"לבוש אדם וחווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו