אפילו רוצחי היהודים הגדולים בכל הזמנים חשבו שהיטלר הגזים

במשך מאות רבות של שנים, התשובה לשאלה "מי הרג הכי הרבה יהודים?” היתה "הכנסיה הקתולית". אפילו הפרעות ביהודים מצד מוסלמים התגמדו לעומת הרדיפה הסדיסטית שלהם על ידי שליחי האפיפיורים, שהתחרו ביניהם מי יעודד רצח של יותר מבני "העם הנבחר" – מושג שעצם השימוש בו הוגדר על ידי הכנסייה כחטא.

אבל כידוע, התמונה השתנתה מעט לפני אמצע המאה שעברה, כאשר רודן חילוני הפך את המדינה לדת ואת תורת הגזע למעין "כתבי הקודש". האידאולוגיה של היטלר היתה עד כדי כך קיצונית שאפילו המתחרה הגדול שלו ברדיפת יהודים, האפיפיור פיוס ה-11, ראה לנכון לגנות אותה באנציקליקה (מכתב שנשלח לכל הכנסיות באזור מסוים כדי להנחות אותן לעסוק בנושא דחוף כלשהו במיסות הקרובות) שהוציא לפני 87 שנים, ב-10 במרץ 1937. ביקשנו מ-Perplexity ו-Claude לספר לנו על המכתב ההיסטורי.

"Mit brennender Sorge" ("בדאגה בוערת"), שנכתב בגרמנית במקום בלטינית הנהוגה במכתבי הכנסיה, היה ביקורת נוקבת נגד המשטר הנאצי. הוא גינה את תיאוריית הגזע ואת הרדיפה אחרי יחידים בשל גזעם. מעניין במיוחד לציין שבמכתב לא הוזכרו היהודים, אך כן נרמז – באופן אופייני מאוד לכנסייה – כי היהודים עצמם מתאפיינים בתפישה “פגאנית” כזו, והכנסייה מגנה רדיפה של אלה שהוטבלו לנצרות. כלומר, האפיפיור לא התנגד לעצם רדיפת היהודים – אך רמז להיטלר שעליו לרדוף רק את אלה שממשיכים לקיים את דתם, בניגוד לשיטתו של האחרון לפיה כל מי שאחד מסביו או סבתותיו יהודי נחשב אוטומטית ליהודי.

פיוס גינה במיוחד את הניסיון של הנאצים להפוך את המדינה לדת, ולפגוע בחופש של הכנסיה. הוא ציין במפורש כי הנאציזם סותר את הנצרות לחלוטין, מעצם ההפיכה של המדינה לקדושה במקום ישו.

תזמון המכתב היה בסמוך ל"יום ראשון של הדקלים” – חג נוצרי שבו הכנסיות מלאות במיוחד והמוני מאמינים שותים בצמא את דבריהם של הכמרים שהקריאו את המכתב. עצם ההפצה שלו סיכנה את כל המעורבים במעצר, שכן השלטון הנאצי לא היה פתוח כלל וכלל לביקורת מכל סוג שהוא. אבל נראה שלאפיפיור היו גבולות מסוימים – אתה יכול לרדוף יהודים בדתם, אבל רק הכנסיה תחליט מי מספיק יהודי כדי להרוג.