דוד בן גוריון, בנימין נתניהו, סימון אלפסי, יחיאל זוהר, אריה דרעי – אין ספק שבישראל יש לא מעט פוליטיקאים ונבחרי ציבור שמכהנים בתפקידיהם זמן רב. אולי רב מדי. לרגל הבחירות המוניציפליות, שחלות בתזמון מושלם 73 שנים לאחר חקיקת הגבלת כהונת נשיאי ארה"ב, ביקשנו מ-Claude לספר לנו על התיקון ה-22 לחוקת ארה"ב, ועל הנימוקים להטלת מגבלות כאלו על נבחרי ציבור בדרגות שונות.
במשך כמעט 200 שנה לא היתה הגבלה על משך הכהונה של נשיאי ארה"ב. האבות המייסדים של ארה"ב דחו בכוונה הצעות למגבלות על משך הכהונה, מתוך חשש הפוך – שתחלופה גבוהה בתפקיד החשוב עלולה להוביל לחוסר יציבות. היה זה ג'ורג' וושינגטון שהחליט לייסד את כלל שתי הקדנציות, אך כמסורת בלבד, כאשר פרש אחרי שתי קדנציות למרות לחץ להישאר בשלטון.
ב-27 בפברואר 1951 אושר התיקון ה-22 לחוקה, שהגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות, כמעין הפקת לקחים מארבע הקדנציות הרצופות של פרנקלין דלאנו רוזוולט (אם כי את הרביעית הוא לא זכה לסיים – הוא מת פחות מחצי שנה לאחר הניצחון הרביעי שלו). זאת משום שהכהונה הארוכה שלו עוררה דאגות מפני נשיאים שיכהנו כל חייהם ויהפכו את ארה"ב לפחות דמוקרטית ו”קפואה” מבחינה שלטונית.
לאחר מותו של רוזוולט ב-1945, המאמצים לחוקק את גבולות הקדנציה הנשיאותיים צברו תאוצה בקרב אלה שראו בסטטוס-קוו הזמנה לסמכותיות, לתפיסת כוח ושחיתות, למרות התקדים האצילי של וושינגטון. תהליכי התיקון נמשכו מ-1947 עד 1951. הוא נסמך על תפיסה לפיה אף אדם לא צריך להחזיק בכוח בלתי מוגבל למשך זמן בלתי מוגבל.
מאוחר יותר, נטען גם כי יש לחוקק חוקים דומים לגבי כהונה של חברי קונגרס, שופטים ומשרדי ממשלה אחרים – אך הדיונים הללו מעולם לא הובילו לחקיקה של ממש. ייתכן כי אין מספיק פוליטיקאים אמיצים שמוכנים לחתום על חוק שיגביל גם אותם, או שבאמת אין חשיבות דומה לאנשים בתפקידים שאינם האדם החזק במדינה – ובמקרה זה, בעולם. בישראל, בפרט, כאשר לשרים יש סמכות המוגבלת כבר על ידי היועצים המשפטיים של משרדיהם ולראשי ערים ממילא אין הרבה סמכויות מעבר לחלוקת תקציבים בין פרויקטים מקומיים, נראה שלא יהיה קל לטעון שמדובר בכוח משחית (למרות שקיימים לא מעט ראשי ערים מואשמים בפלילים שמהווים עדות לצד ההפוך).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו