הרבה לפני שהפכו לחומרים לסיפורים בידיוניים בעידן המודרני, כישוף ואלכימיה העסיקו אנשים רבים בעולם האמתי במשך שנים. ספר חדש מאת אנת’וני גרפטון, היסטוריון מאוניברסיטת פרינסטון, הוציא לאחרונה ספר חדש בשם "מגנוס", בו הוא חוקר כיצד הוגי דעות מובילים מתקופת הרנסנס עסקו גם במחקר הנסתר, שאותם הם החשיבו כדרכים להבנת האל והטבע. נעזרנו ב-Claude כדי להבין במה עוסק הספר, ובמה עסקו ההוגים שבהם הוא הוגה.
גרפטון מציין פילוסופים ומתמטיקאים כמו יוהנס טריתמיוס, מרסיליו פיצ’ינו, פיקו דלה מירנדולה והיינריך קורנליוס אגריפס, שניתחו טקסטים מיסטיים, חקרו אסטרולוגיה ואפילו זימנו מלאכים. בניגוד למה שמצטייר מהקריקטורות הידועות של האלכימאי יוהאן גאורג פאוסט, החוקרים הנוצרים הללו האמינו שהרמוניות קוסמיות וכוחות יסוד משקפים את הסדר האלוהי – אם מפרשים אותם כהלכה.
פיקו הכריז שקוסמים למדו כיסופים לא למען כוח, אלא למטרות שיפור עצמי, בעוד שאגריפס חיבר אנציקלופדיות צפופות העוסקות בקמעות, טקסים, היררכיות מלאכים ועוד. אף על פי שנושאים כאלה סיכנו אותם בהאשמות בכפירה שעונשן מוות, המאמצים לחשוף את הדפוסים הנסתרים של הבריאה נועדו בעיקר להארה רוחנית.
ה"קסם הגבוה" הזה שאף לדיוק האינטלקטואלי של התיאולוגיה. תלמידים עקבו אחר אבות קלאסיים קפדניים, מהרמס טריסמגיסטו ועד זורואסטר. הם גם בחנו כתבי קודש, כמו התורה, לצורך מציאת חוכמה נסתרת, תוך הסתמכות על חיפוש קודים בטקסט ופנייה לתחום הקבלה. אפילו אדריכלות וקודים היו בעלי משמעות סמלית.
מטבע הדברים, הכנסייה הקתולית עקבה בזהירות אחר התפתחות האמונה החלופית הזו. הדמיון הפופולרי הציג את חכמי תורת הנסתר המאוחרים יותר כמכשפים מרושעים המתוועדים עם שדים – אבל קוסמי הרנסנס המקוריים פעלו במידה רבה ברוח של נצרות אדוקה, מתוך אמונה שחקירה פילוסופית וקסם שלובים זה בזה.
היום מחקרים שדוחים את הרציונליזם המודרני נראים זרים. עם זאת, גרפטון משחזר עולם אבוד, שבו הגבולות הלא ברורים בין מדע, אמונה וכישוף הניעו את האנושות להאמין כי כוחות בלתי נראים נרחבים מחלחלים לקיום. העבודה שלו חוזרת לתקופה קדומה שבה הבנת התעלומות העמוקות ביותר של החיים כמעט הכריחה רדיפה אחר לחשי הטבע הסודיים באותה עוצמה כפי שפילוסופים מפענחים את חוקי הטבע הפיזיקליים.