הרקטות, הפצמ"רים והטילים, כמו גם ההכלה האומללה שהופכת יוצרות וממצבת את העורף כחזית, ואף מסכנת אזרחים יותר מאשר חיילים - כל אלה אינם בבחינת גזירת שמיים, אלא פרי איוולת התנהלותנו בעבר. גם "התגובה המידתית" וההרתעה המוחלשת והמציאות שנגזרת משתיהן: מיליציות טרור שמדי כמה חודשים משתקות חצי מדינה בירי רקטות תוצרת בית - לא נוצרו יש מאין על ידי כוח עליון.
יש מסובב ויש סיבה. יש תוצאה ויש גורם ומחולל. מה שמתרחש עתה בגבולנו הדרומי לא נכתב על דף ריק. חובה להזכיר זאת דווקא עכשיו, בתום עוד סבב מול הטרור, לא כדי להתחשבן היסטורית (גם העת הזאת תגיע) אלא כדי למנוע ליקוי מאורות דומה בגזירות אחרות.
הגירוש, או בלשון מכובסת "ההתנתקות", היה מעשה אנטי־ציוני, ציני וחסר פשר ותבונה, שהביא עלינו כמעט מיידית הידרדרות ביטחונית קשה. חמאס וארגוני הטרור השתלטו על עזה. האיומים על מדינת ישראל החריפו במידה ניכרת. ארסנל הנשק של האויב הועשר עשרות מונים הן בכמות והן באיכות. יכולת הייצור העצמית של "העצמים המעופפים", כפי שהגדיר פעם דב ויסגלס את הקסאמים, השתפרה פלאים. טילים ורקטות נורו על שדרות, באר שבע תל אביב ונתב"ג. מנהרות פח"ע נחפרו אל שטחנו. עפיפוני אש השחירו את שדותינו. לטרור היתה עדנה.
עוד בנושא:
• חמאס ירה לבאר שבע - כדי שלא להיחשד כמשת"פ ישראלי | פרשנות
• תושבי הדרום: "עייפנו כבר מהחיים בחרדות"
• שתי רקטות שוגרו לעבר באר שבע בסוף השבוע
כל זה ועוד קרה מטעם כל כך פשוט שאסור להתעייף מלחזור עליו: צה"ל לא היה שם כדי למנוע זאת. ההבטחות שהושמעו לפני אוסלו, כמו לפני ההתנתקות, ש"ניכנס בהם" אם רק יעזו לירות כדור אחד, התגלו כמעט כצפוי כהבטחות סרק ריקות וחלולות. מפגן הנסיגה האומלל שכונה "ההתנתקות" לא העניק לישראל לגיטימציה בינלאומית ואפילו לא פנים־ישראלית "להיכנס בהם". יתרה מזאת. "ההתנתקות" התפרשה כמפגן חולשה אדיר. האיפוק והנסיגה שידרו חוסר אונים ובריחה. לא כוח.
מפעל שנפגע מרקטה עולה בלהבות בשדרות // צילום: יהודה פרץ
הטענה שגם קודם ירו עלינו פצמ"רים וטילים היא נכונה במידה מועטה ומטעה ושקרית במידה רבה. נתוני היסוד הרלוונטיים ביותר לעניין נוגעים בשלושה תאריכים: יוני 1967, אז כבש צה"ל את הרצועה במלחמת ששת הימים; מאי 1994 אז העבירה ישראל לפלשתינים 80% משטח הרצועה; ואוגוסט 2005, שבו נעקרו חלוצי גוש קטיף מבתיהם והוחרבו היישובים.
בתקופה הראשונה, 1967-1994, לא נרשם ולו אירוע אחד של ירי תלול מסלול לעבר ישראל. בתקופה השנייה, 1994-2005 נורו כ־6,000 רקטות ופצמ"רים על יישובי גוש קטיף וכ־600 על יישובי הדרום ועוטף עזה. בתקופה השלישית, לאחר הגירוש, נורו על ישראל עד כה למעלה מ־14,000 פצמ"רים, טילים ורקטות. לעומת זאת מתחומי יו"ש, שם יש לצה"ל חופש פעולה מלא - שהיישובים והרצפים ההתיישבותיים מסייעים לו רבות - נורו לאורך 52 השנים 13 פצמ"רים ורקטות בלבד!
עובדות היסוד הללו נעדרות כליל מהשיח הציבורי סביב מה שמתרחש בדרום ויש להחזיר אותן לשם. את מה שמתרחש בעזה צריך אמנם להעריך בהתאם למציאות היום ולהתנהל בהתאם, אבל את הקשר המובהק בין המתרחש היום לבין טיפשות וטעויות העבר, אסור שנטשטש, כדי שממשיכיהם הפוליטיים של אדריכלי איוולת "ההתנתקות" בדרום, לא יעלו על דעתם לשחזר את המודל הזה גם ביהודה ושומרון.