כוחותינו קצת התבלבלו

"כוחותינו", כך קוראים לחיילי צה"ל ומפקדיו, ובצדק. כי מאז קום המדינה זהו כוח המגן של מדינת ישראל, ואין בלתו. מאז תש"ח ודור המייסדים, דרך מלחמות ישראל והשמירה על הגבולות - צה"ל זה הצבא הסדיר ואנשי המילואים. צה"ל זה הסבות והסבים, והאבות והאימהות, והילדים והילדות, והנכדים והנכדות. זה אנחנו, זה כולנו, אלה הם כוחותינו.

אבל בעת האחרונה קרה דבר מה שם, בצמרת הפיקוד של כוחותינו. סוג של "חשיבת יחד", שיוצרת מסנן משלהם להתבוננות על המציאות. טפיחה הדדית על השכם ושכנוע עמוק שהם, ורק הם, מחזיקים באבן החכמים של האמת והצדק, ובמיוחד "הערכים".

ולא כך הוא. פרופורציה חסרה כאן, ושיקול דעת.

•   •   •

לפני כחודש פירסם צבא ארה"ב את התחקיר שערך על מבצע צבאי כושל באפגניסטן. באוקטובר 2015 תקף מטוס מיוחד - "ספינת תותחים", דגם של "הרקולס" מותאם במיוחד ללוחמה בטרור - בית חולים בקונדוז, שהופעל בידי "רופאים ללא גבולות". הכוחות שעל הקרקע היו משוכנעים שבית החולים הוא למעשה בסיס של הטליבאן. המטוס תקף, והתוצאה - 42 הרוגים, אזרחים, זקנים נשים וטף.

מישהו מ"רופאים ללא גבולות" נזעק מייד בתחילת התקיפה, וטילפן וסימס למיפקדת הכוחות האמריקניים 12 דקות לאחר תחילת המתקפה. המטוס המשיך לצלוף ולתקוף עוד כ־50 דקות, עד שהגיעה  הפקודה לחדול אש.

לאחר חקירה ממושכת, פורסם הדו"ח. לא פשע מלחמה, נקבע שם. לא רצח, לא הריגה, לא גרימת מוות ברשלנות. היתה טעות מבצעית: התכוונו לבניין אחר, תקפו את בית החולים. 

היתה טעות בזיהוי המטרה, טעות בנהלים, בעיות במערכות הבקרה במטוס, תקלות בתקשורת. 42 אזרחים נהרגו? היו פניות בהולות להפסקת האש בזמן אמת? נו, טוף. תאונה. בלי משפטים צבאיים, 16 אנשי צבא ננזפו. חלקם יועברו מתפקידיהם. הצבא טיפל בנושא באמצעים משמעתיים. סוף פסוק.

נו, מה, הצבא האמריקני אינו "מוסרי"? ודאי שהוא מוסרי. וראו מה כתוב ב"ספר ההוראות ללוחמה נגד התקוממות", המדריך הרשמי לצבא וללוחמי המארינס: "הערכים הצבאיים של ארה"ב מחייבים חיילים ונחתים להשיג את מטרותיהם בעודם נוקטים צעדים להקטין עד למינימום את ההרס הנגרם בפעולות צבאיות, במיוחד באשר לנזק סביבתי ללא־לוחמים... לוחמים נדרשים לקחת סיכון ולצמצם את הכוח שהם מפעילים, ובה בעת לוחמים אינם נדרשים ליטול על עצמם סיכון כה גדול, שיאיים לסכל את מילוי משימתם או להעמיד בסכנה את חייהם".

ואחרי זה, העניין כולו נגמר - בנזיפות.

ואצלנו? דווקא המקרה של אלאור אזריה, החייל היורה בחברון, הפך בעיני הפיקוד הבכיר למקרה המבחן, לקו פרשת המים, לקרב הגדול על ערכי טוהר הנשק, ומה שחמור מכך - להטחת ההאשמות כלפי החברה הישראלית כולה.

בלי למרוח או לטייח

שיהיה ברור: החייל, על פניו ולפי הסרטון והעדויות, אינו גיבור; אבל הוא גם אינו רוצח. הוא ירה בניגוד לפקודות הצבא וגם סיכן את כוחותינו, שעמדו בקו האש. ועל אלה צריך היה לעמוד לדין, במסלול המשמעת הצבאית. היה אפשר להעניש אותו בחומרה. אבל להביא אותו להארכת מעצר פומבית כשידיו אזוקות, ולהודיע לו בחקירה שהוא חשוד ברצח? 

כוחותינו קצת התבלבלו. מאז החל גל טרור הסכינים, התקבעה התפיסה - לא הפקודה! - שמחבל שבא עם סכין או במכונית שדוהרת לדריסה, לא ייצא חי מהפיגוע. זו לא פקודה; זו הבנה. כך גם קראו לא מעט פוליטיקאים, כך טענו בלהט פרשנים, זו הציפייה שנוצרה בדעת הקהל, שהוטרדה מריבוי הפיגועים ברחבי המדינה. המחבל רוצה להתאבד? שיבוא. חי הוא לא ייצא.

השוני במקרה בחברון הוא שהכל צולם. היתה הערכה שאי נקיטת אמצעים תביא להתפרצות של הפלשתינים. היה כעס בדרג הפיקודי - מג"ד, מח"ט - נגד החייל שהחליט על דעת עצמו לירות. המפקדים החליטו להזעיק את המשטרה הצבאית החוקרת. כל השאר התגלגל בדיוני הארכת מעצר, במחאות, בהפגנות, ועכשיו - במשפט בפני בית דין צבאי.

לא צריך למרוח או לטייח. בעת האירוע בחברון, 11 דקות לאחר תום הפיגוע עצמו, כבר היו בשטח מ"פ ושני מ"מים. החייל דרך את הנשק מאחורי גבם, מרחק שני מטרים, שני מטרים וחצי. איך קול הדריכה לא גרם להם להזדעק? החייל ירה. לפי הסרטון, הם לא רצו אליו מייד. לקח זמן.

המפקדים הם האחראים על הזירה. לא על הירי של החייל, שהחליט על דעת עצמו ללחוץ על ההדק - אבל על הזירה. הצבא יודע את זה: כבר ביום שישי בבוקר, 48 שעות לאחר האירוע, הם הועמדו לדין משמעתי על אי־הגשת עזרה למחבל הפלשתיני הפצוע. נזיפות נרשמו בתיקיהם. סוף הסיפור.

אין הפיכה צבאית

המחבל הפצוע שנורה בחברון, עם חברו שנורה למוות קודם לכן, לא יצא לטיול של בוקר עם כלב צ'יוואווה. הוא בא להרוג חיילים יהודים, כוחותינו. החייל ירה בו, ויש לו גירסה משלו, שבעת הארכת המעצר היה שופט שלא פסל אותה על הסף, ועכשיו היא תוצג לשלושת שופטי בית הדין. המשפט רק החל.

הסדר הנכון של הדברים הוא שחייל לא יורה במקרה כזה, אחרי תום האירוע, אלא אם ניתנת לו פקודה. לא היתה פקודה לירות. הוא פגע בסדר הצבאי. על כך צריך היה להעמידו לדין משמעתי, כמו שנהגו במפקדיו. לא על רצח, לא על הריגה. מי שיטען אחרת - מן הראוי שיעיין קצת בהיסטוריה של מלחמותינו כאן. מלחמה היא גיהינום. דברים קורים. לאמריקנים היה במלחמת וייטנאם את הטבח במאיי לאיי; לנו היה ב־1956 את כפר קאסם. מה שקרה בחברון אינו זה ואינו זה. עניין של פרופורציות.

אבל בפיקוד העליון של כוחותינו סירבו לראות את העסק בפרופורציות. הם כעסו, וטיפסו על העץ הגבוה מכולם. מכאן כבר קשה לרדת. כל הפגנת תמיכה בחייל הכעיסה אותם; שיחת הטלפון של ראש הממשלה לאבי החייל הוציאה אותם מכליהם. שר הביטחון לשעבר נתן להם רוח גבית; וסגן הרמטכ"ל הלך אף רחוק יותר, בנאומו ערב יום השואה. ואז בא נאום שר הביטחון לשעבר באותו אירוע מאוחר ליום העצמאות, שבו קרא לקצינים להביע דעתם - מול הדרג המדיני. תראו מה שירייה אחת עלולה לעשות, בהיעדר פרופורציות.

לא, אנחנו לא נמצאים ערב חורבן הבית השלישי. גם לא בדרך להפיכה צבאית. ההתלהמות היא בדיבורים. בניסיון ליטול בעלות בטאבו על "הערכים". 

בלי קשר לשר הביטחון החדש. בלי קשר לפוליטיקה. בלי קשר לשום דבר אחר, אלא למה שטוב לעם ישראל, למה שנכון לעשותו - ראוי שכוחותינו יחזרו להיות, פשוט, כוחותינו.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו