הייתי רק שמונה חודשים בצבא כשפרצה המלחמה. זה קרה ימים בודדים אחרי שסיימנו את מסלול ההכשרה בשריון ועלינו לפלוגה המבצעית: היינו אז באימון שנועד להכין אותנו לפעילות ביטחון שוטף ביהודה ושומרון.
בניגוד לצפון, אצלנו הכל התנהל כרגיל, אבל התחושה היתה לא נעימה. משפחתי חיה בחיפה בצל מטחי הרקטות, והרגשתי שעלי לתרום למאמץ המלחמתי. אחרי כשלושה שבועות יצאתי הביתה. מייד כשהגעתי הפתיעה אותי אזעקה - די שגרתית, אבל מבחינתי זה היה שקול להתייצבות בחזית.
סמ"ר עוז צמח ז"ל
בסוף החופשה עליתי על הרכבת דרומה, חזרה לקו. בדרך המפקד צילצל: רד מהרכבת וסע לבסיס בגולן שבו נמצאים הטנקים של הפלוגה. המטרה היתה לציידם לקראת כניסה אפשרית ללחימה. לאט־לאט התאספה הפלוגה כולה.
במוצאי השבת המ"פ אמר שהלילה ניכנס למלחמה. הפקודה: לחצות את הסלוקי ולהתקדם צפונה. לפנות ערב הגיעה טיולית, ונסענו לכיוון הגבול. למרות המתח, שרנו כל הדרך.
להתעורר במקום זר
שאר הלילה היה שמח פחות. הגענו לנקודה אקראית על הגבול ועצרנו, מחכים לטנקים. פתחנו בסיור בצפון: נסענו ועצרנו, נסענו ועצרנו. מתישהו התעוררתי במעבר בקר, בלי מושג קלוש איפה אני. לפנות בוקר הטנקים הגיעו. הרס"פ עבר עם קופסה ואסף את הטלפונים הסלולריים שלנו, וזהו, נכנסנו למלחמה.
סמל ינון ניסן ז"ל
בתום כמה ימי דשדוש משני צידי הגבול נשלחנו לבינת ג'בל, מעט לאחר התקרית הקשה בגדוד 51 של גולני. הוצמדנו ליחידת אגוז לצורך השלמת כיבוש העיירה וטיהורה ממחבלים - פעילות שעשינו ימים רצופים, בלי יציאות, בלי הפסקות, בלי שינה מסודרת, בלי מקלחת ובלי שירותים. לרוב היינו עסוקים במארבים. הותקפנו לא פעם: כמחצית מהטנקים נפגעו ולא יכלו להמשיך. לעיתים נפגשנו במִגְנָן - שטח ליד אזור הקרבות שאובטח מכל עבר, כדי שנוכל לעשות הפסקות בין פטרול אלים לסיוע לטנק תקוע.
החשש התברר כמוצדק
בסך הכל היינו שבוע במלחמה. בלילה האחרון קיבלנו פקודה להתקדם מבינת ג'בל לכפר הקרוב עיינתא. יצאנו לפנות ערב, כשהשמש טרם שקעה. הנסיעה על הציר באור יום וליד יישוב עוין עוררה חשש בפלוגה, שהצדיק את עצמו במהרה: בתוך זמן קצר נפתחה לעברנו אש.
המפקד אמר לי לירות כמה שיותר מהר, לא חשוב על מה, רק לירות, כדי להקשות על המחבלים לכוון. מבעד לכוונות לא ראיתי דבר שאוכל לתקוף. חשבתי שאני מכוון קרוב מדי, לנקודה שחוסמת את שדה הראייה.
בשניות הבודדות שבהן חיפשתי מטרה, נפגע הטנק מטיל נ"ט. הרגשתי הדף, הרחתי את אבק השריפה. הבטתי לאחור וראיתי שפניו של המפקד שלי מלאות דם. פינינו אותו לאחורי הטנק, ומשם הוא הועבר לבית נטוש בכפר, שהפך למרפאה זמנית. הטנק מאחורינו פינה לנו את הדרך, ומפקדו כיוון אותנו בחזרה למגנן.
סמ"ר הרן לב ז"ל
את שאר הערב העברנו, באופן חריג, כמעט בלי לומר מילה. המפקד חזר למחרת, בראש חבוש ובמצב רוח מרומם. במגנן נשארו שני טנקים. באחד ישבו חיילי מילואים, שהכניסו טלפון סלולרי והציעו שנתקשר הביתה. קפצתי על המציאה, אבל באותו ערב הוריי נסעו להרצליה, להתאוורר מחוץ לטווח הרקטות; אפילו לא הצלחתי להודיע שאני בסדר.
סמ"ר דן ברויר ז"ל
מאוחר יותר שמענו בקשר בשורה קשה: ארבעת חברי הצוות בטנק שחילץ אותנו לאחר שנפגענו - סמ"ר עוז צמח, סמל ינון ניסן, סמ"ר הרן לב וסמ"ר דן ברויר - נפלו בקרב. אחרי כמה דקות הפלוגה חזרה. לא דיברנו על כלום. ידענו שנגמרה המלחמה. ידענו שסיימנו אותה בחיים. ידענו שארבעה מחברינו לא סיימו אותה בחיים, ואחרים בבתי חולים. תחושה מבלבלת של הקלה, גאווה ועצב גדול. אליה הצטרפו גם רגשות אשם, תחושה שאולי יכולתי לפעול אחרת, מהר יותר או טוב יותר.
במובנים רבים, גם עכשיו, עשר שנים אחרי אותו לילה, עדיין לא עיכלתי את מה שעברתי שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו