כבר לא כל כך בשקט, ויש שיגידו (ככל הנראה בצדק) גם ללא בושה, תעשיית הגיימינג עוברת בשנים האחרונות מהפכה של ממש. באופן כללי, מדובר במעבר של התעשייה למודל ה-Live Service (שירות חי), שמשנה לגמרי את חוקי המשחק, בכל מובן אפשרי.
הרעיון הוא כזה: רוב חברות המשחקים הגדולות נמצאות עמוק בתוך תהליך שבו הן זונחות את מטרת העל של לספק ללקוחות שלהן חוויית משחק ראויה לשחקן יחיד ("סינגל פלייר" בשפת הגיימינג), שממנה הוא יכול ליהנות גם כשהוא לא מחובר לאינטרנט. לפני השתלטות הטרנד החדש והשנוי במחלוקת על התעשייה, במרבית המקרים ניתנה לשחקן האפשרות להתממשק לרשת רק אם הוא היה מעוניין לשחק במצב מרובה משתתפים (מולטי פלייר). האפשרות הזו לא באה, בשום פנים ואופן, על חשבון מצב השחקן היחיד.
לעומת זאת, מודל ה-Live Service, כשמו כן הוא: השחקן חייב להיות מחובר לרשת בזמן משחק. מעבר לכך, הכותרים החדשים מיועדים ומתוכננים קודם כל למצבי מולטי פלייר, בעוד שמצב השחקן היחיד, אם הוא בכלל קיים, לא ממש שווה התייחסות, שכן לא פעם מדובר בחוויה מתסכלת ולא מומלצת כלל (דוגמה טובה לכך היא משחק האקשן החדש לפלייסטיישן, "Helldivers 2", שאליו נגיע בהמשך).
זה לא נגמר כאן: אלמנט עיקרי נוסף, ואולי העיקרי ביותר של המודל הזה, הוא השאיפה של חברות המשחקים למקסם את ההכנסות של המוצרים שלהן ולהאריך את אורך חיי המדף שלהם עד כמה שניתן, גם בדרכים שנויות במחלוקת. הן עושות זאת על ידי "הזרמה" קבועה של תוכן חדש למשחק, לפעמים בצורת "עונות" או "פרקים" , אך לרוב מדובר במשימות נוספות במעטפת של רעש וצלצולים. התוספות האלה מעודדות ולעיתים לוחצות על גיימרים צעירים – שלא פעם מתמכרים למוצר והולכים לאיבוד במחילת ארנב וירטואלית – לרכוש אותם תמורת תשלום נוסף, או לכל הפחות לבזבז כסף על עוד פריטים קוסמטיים בלתי נחוצים בעליל (מלבד השופוני, כמובן), שלא משפיעים במאומה על המשחק (תלבושות לדמויות, למשל). התופעה הזו מכונה "מיקרוטרנסאקציות".
הכל בגלל "פורטנייט?"
אלה קווי היסוד הכלליים של המודל, שכבר פושה בכל הפלטפורמות הקיימות: מחשב, קונסולות ומובייל. אבל שיהיה ברור: טרנד ה-Live Service לא תמיד צריך להיות דבר שלילי. קחו למשל את "פורטנייט", השגריר הגדול ביותר של התחום, שכבר רץ חזק במשך שבע שנים – ועדיין מספק את הסחורה. תגידו מה שתגידו על תופעת המיקרוטרנסאקציות המושמצת של המשחק, שגרמו ללא מעט גיימרים (או ליתר דיוק, להורים שלהם) להיפרד מהרבה מאוד כסף תמורת פריטים מיותרים – בסופו של דבר, מדובר במשחק טוב ומהנה שניתן להורדה בחינם (חברת אפיק, המשווקת, עושה את הכסף הגדול שלה משיתופי פעולה פרסומיים וממיקרוטרנסאקציות, שכאמור אינן הכרחיות). עם יד על הלב, אין לנו בעיה עם "פורטנייט", שכבודו במקומו מונח. גם לא תמצאו אותנו מקטרים על "רובלוקס" ו"מיינקראפט" הוותיקים והחינמיים, שגם יש בהם אלמנטים יצירתיים וחינוכיים. אין תלונות.
למעשה, הבעיה במודל נעוצה בגל החדש והמטריד עד מאוד של משחקי ה-Live Service – מאסה של מוצרים מתסכלים, לעיתים בינוניים, שיוצאים לשוק אך ורק בשביל לסחוט מהגיימרים הצעירים כמה שיותר כסף, מבלי לספק תמורה הולמת. תוסיפו לזה שרבים מהמשחקים האלה לא מוצעים בחינם אלא נמכרים כברירת מחדל במחיר מלא ומקומם של 70 דולרים (כ-256 שקלים) וזקוקים לשורה ארוכה של פאצ'ים (קבצים שמתקנים באגים ו/או משפרים את חוויית המשתמש) כדי שאיכשהו יהיה אפשר להפיק מהם הנאה כלשהי, ותבינו למה אנחנו זועפים.
למרבה המזל, בגלל שכמה מהמשחקים האלה נכשלו בגדול בשבועות האחרונים, יש סיכוי שהחברות שעומדות מאחוריהם יגיעו למסקנה המתבקשת שאולי כדאי לחשב מסלול מחדש, ושאולי הרעיון של לשחרר ביודעין מוצרים נחותים בשאיפה שהקהל התמים לא יבחין בכך ועדיין יפתח את הארנק – הוא פסול.
גיבורי(ם) על חלשים
למה "ביודעין"? קחו למשל את משחק האקשן החדש "Suicide Squad: Kill the justice Leauge", כותר שמתרחש בעולם הקומיקס של DC והתגלה כאחד הפלופים הגדולים של השנים האחרונות. המפתחת שלו, אולפני Rocksteady שאחראית לסדרת משחקי "Batman: Arkham" המעולה, קיבלה לא מעט קרדיט מציבור הגיימינג, שהיה נלהב לראות מה יהיה הפרויקט הבא שלה. אבל כשהמפיצה, חטיבת המשחקים של אולפני וורנר, דחקה לכיוון ה-Live Service, החשדנות וסימני השאלה התחילו להתעורר.
ואכן, במהלך יוצא דופן, בטח כשמדובר בכותרים בסדר גודל שכזה, עותקי ביקורת מוקדמים של "SS: KTJL" לא סופקו לתקשורת לפני מועד השחרור הרשמי ב-2 בפברואר. במילים אחרות, וורנר ככל הנראה ידעה שיש לה ביד מוצר כושל, והביקורות (המאוחרות) אימתו זאת: עם ממוצע מבקרים מקצועיים דלוח של 60 וממוצע ביקורות גולשים משפיל של 36 באתר שקלול הביקורות Metacritic – המספרים מדברים בעד עצמם. התלונות נבעו בעיקרן מהמשימות המונוטוניות והבנאליות, מהבאגים מביכים, מחוסר הליטוש הכללי וכמובן מהשלכות ה-Live Service המרגיזות. בוורנר אישרו בעצמם את המחדל, ובשיחת משקיעים שהתקיימה לאחרונה הודו בחברה כי המכירות של הכותר "לא עמדו בציפיות". לא באמת הופתענו מכך.
כישלון מהדהד נוסף, שמתמודד עם ממוצעי ביקורות כמעט זהים ב-Metacritic, הוא משחק הלוחמה הימית "Skull and Bones" של חברת יוביסופט. הכותר הוכרז לראשונה בשנת 2013 כהרחבה של הלהיט "Assassin's Creed IV", שעם הזמן הוסב למשחק עצמאי. לאחר אינספור עיכובים ושינויים, שנבעו בין היתר מהעובדה שהטכנולוגיה שעליו המשחק התבסס בתחילת דרכו כבר לא הייתה עדכנית לדור הקונסולות של היום, הכותר סוף-סוף שוחרר ב-16 בפברואר. המבקרים לא התלהבו והתלוננו על גרפיקה מקרטעת, משימות משעממות ותחלואים אחרים. ושוב – המשחק, על כל בינוניותו, נמכר במחיר מלא. יוביסופט, למה שלא תיתנו לנו קצת קרדיט?
יש תקווה?
בשורה קצת יותר מעודדת התקבלה בחודש שעבר מכיוון "Helldivers 2" הבלעדי לפלייסטיישן 5 ולמחשב. משחק היריות החייזרי הזה אמנם מיועד בעיקר למולטי פלייר, אך ניתן לשחק בו גם במצב של שחקן יחיד. עם זאת, עדיין נדרש בו חיבור לרשת בכל רגע נתון, והאמת היא שכשניסינו לשחק בו לבדנו – הרעים כיסחו לנו את הצורה מהר מאוד. החדשות הטובות הן שדווקא מדובר במשחק אינטנסיבי, איכותי ומהנה מאוד, שלא מנסה לעקוץ עם מיקרוטרנסאקציות אגרסיביות. כן, אפשר לרכוש פה חפצים שונים, אבל אין כאן אג'נדת מסחטת כספים בולטת של סוני. מעבר לכך, בניגוד לצמד עמיתיו המפוקפקים שמוזכרים בכתבה הזאת, המשחק מוצע במחיר סביר של 40 דולרים.
האמינות והאיכות עשו את שלהן, ו-"Helldivers 2" מתגאה בממוצע של 80+ ב-Metacritic. הכותר התגלה גם כהצלחה מסחרית גדולה, אולם זו גרמה לפאשלה איומה למדי: עם שחרור המשחק, השרתים שלו פשוט קרסו מעומס, שכן סוני לא שיערה לעצמה כזו היסטריה. המצב גרם לכך שלקוחות רבים לא היו יכולים לממש את הקנייה שלהם (חייבים להיות מחוברים לאינטרנט, כן?), לצד תקדים מטורף שבו היוצרים הפצירו בלקוחות שלהם להמתין עם הרכישה (!) עד שענייני השרתים יסתדרו. החדשות הטובות: בשבועיים האחרונים מסתמן כי חבלי הלידה הסתדרו, והמשחק זמין כעת לכל דכפין שמעוניין לפצפץ חייזרים. מומלץ בחום, רק קחו בחשבון שלא מומלץ לעשות את זה לבד.
מפלצות התהילה
ועכשיו, האירוניה: דווקא משחק ה(חצי)-Live Service המצליח והמדובר ביותר שהושק לאחרונה, הוא "Palworld" לאקסבוקס ולמחשב. אולי שמעתם על תופעת הגיימינג המטורפת שמוגדרת כ"פוקימון עם רובים", שבו השחקן צריך ללכוד מפלצות חמודות המכונות "פאלס", לחמש אותן היטב, לבנות בעזרתן בסיסים, לזרוע הרס בשדה הקרב וחוזר חלילה – והכל באווירה סאטירית שצוחקת על מפלצות הכיס החביבות של נינטנדו. אף שניתן לשחק ב-"Palworld" גם ללא חיבור רשת ואין בו (נכון לעכשיו) מיקרוטרנסאקציות, הדגש כאן הוא ללא ספק על מולטי פלייר, וחלק ניכר מהגיימרים משחקים בו אונליין. השורה התחתונה: הכותר מכר עד כה יותר מ-25 מיליון עותקים, הישג בלתי נתפס לחברה יפנית עלומה, בטח לאור העובדה שמדובר בגרסת "Early Access" של המשחק – כלומר, החברה הודיעה מראש שזו אינה גרסה סופית שלו, ושהיא עדיין שוקדת לשפר וללטש אותו. עם תג מחיר צנוע של 30 דולרים, ההצלחה העצומה של "Palworld" אמורה לגרום לוורנר, ליוביסופט ובמובן מסוים גם לסוני, לבוא בטענות רק כלפי עצמן.
עדכון: לאחר סיום הכנת הכתבה, וורנר ויוביסופט הודיעו כי הן מוזילות באופן משמעותי את מחירי המשחקים הכושלים שלהם. כעת, ניתן לרכוש אותם בחנויות מסוימות תמורת 50-45 דולרים. זו בהחלט התחלה.
