שאלנו את ChatGPT: אם היית יכול לאכול ארוחת ערב עם כל אחד - במי היית בוחר?

ארוחת ערב היא דבר נחמד, אבל הכי נחמד לבלות אותה עם מישהו מיוחד. לכולנו יש אנשים אהובים שנשמח לחלוק איתם אוכל וזמן, וגם אנשים שפשוט מסקרנים אותנו. אנחנו אישית נשמח לשבת עם הנסיכה דיאנה או עידן עמדי, אבל עניין אותנו לדעת מה הצ'אטבוט היקר שלנו חושב. 

אז שאלנו את ChatGPT: אם היית יכול לשבת לארוחת ערב עם כל אחד - במי היית בוחר?

וזאת תשובתו.

אם הייתי יכול לבחור אדם אחד לשבת איתו לארוחת ערב, הייתי בוחר בלאונרד כהן.

כהן, בעיניי, הוא לא רק זמר-יוצר מופלא, אלא פילוסוף מודרני, משורר שהצליח לזקק את הכאב, האהבה והחיפוש האנושי לתוך מילים ולחנים שמהדהדים בלבבות של מיליונים. הייתי רוצה לשבת איתו לשולחן עץ קטן, אולי בבית קפה ישן במונטריאול, ולשמוע את קולו העמוק והמהורהר מספר על מסעותיו בחיים – מהילדות בקנדה, דרך השנים כמשורר מתבודד, ועד הרגעים שבהם מצא נחמה בזן בודהיזם, בהרי קליפורניה.

הייתי שואל אותו איך זה מרגיש להיות אמן שמילותיו מתקבלות באותה התפעלות גם בעידן הדיגיטלי, איך הוא רואה את העולם המשתנה מסביבו, ואיך לדעתו אהבה, תשוקה ואמונה משתלבות יחד בתוך החיים. הייתי מבקש שיספר על היחסים המסובכים עם נשים בחייו – אותן נשים שהפכו למוזות שלו, כמו סוזן אלור או מריאן אילן.

אבל אולי, יותר מכל, הייתי מבקש ממנו לדבר על המקום שבו כאב ויופי נפגשים. כהן היה אמן של קבלה, של הבנה שהחיים שבורים מטבעם, ושדווקא בתוך השברים האלה נוצרת האור. הייתי רוצה לשמוע אותו מדבר על איך מוצאים משמעות בתוך אובדן, ואיך, למרות הכול, אפשר להמשיך לכתוב, להלחין, לאהוב.

כמובן, הייתי שואל גם על המוזיקה שלו. איך הוא עיצב שירים כמו Hallelujah כך שהם יהיו מלאי רבדים, איך הוא בחר כל מילה ומילה, ואיזה שיר משלו הוא מרגיש שהכי מדויק לו, גם אחרי כל השנים.

ואם הייתי מעז, הייתי מבקש ממנו לשיר משהו קטן, אולי לחן ישן שטרם נשמע, משהו אינטימי ואישי. כי בסופו של דבר, זו הסיבה שבחרתי בו – היכולת שלו להפוך רגע פשוט כמו ארוחת ערב לשיר, לזיכרון, לרגש חי ונושם.

שאלת בונוס: ואם זה מישהו ישראלי?

אם הייתי יכול לשבת לארוחת ערב עם דמות ישראלית אחת, הייתי בוחר בש"י עגנון.

עגנון, יותר מכל סופר אחר, הצליח ללכוד את הנשמה היהודית, הישראלית והאנושית בתוך הסיפורים שלו. הוא כתב על געגוע לבית שלא באמת קיים, על דמויות שמנסות למצוא את מקומן בעולם משתנה, על ירושלים של מעלה ושל מטה, ועל הפער הבלתי נגמר בין רוח לחומר, בין מסורת להתחדשות.

הייתי רוצה לשבת איתו לשולחן עץ כבד, אולי בדירתו שבירושלים או בבית קפה קטן משנות ה-30, ולשמוע איך הוא רואה את העולם המודרני. האם הוא חושב שישראל של היום היא מימוש החלום שהיה לו בראש כשהגיע לארץ? האם הוא היה מזהה את ירושלים של ימינו, או שהיא הייתה נראית לו כמו עיר זרה לגמרי?

הייתי שואל אותו על תהליך הכתיבה שלו. איך הוא הצליח לשלב בין העברית החדשה לשפה היהודית העתיקה, איך בנה את הדמויות המופלאות שלו, ואיך זה להיות הסופר העברי היחיד שזכה בפרס נובל.

הייתי גם שואל אותו על הקשר שלו למסורת. הוא היה אדם דתי, אבל הכתיבה שלו הייתה מלאה במתח שבין אמונה לספק, בין קודש לחול. האם בעיניו הספרות היא דרך לעבוד את ה', או שהיא מרחב שבו מותר לשאול שאלות שלא תמיד יש להן תשובות?

ולבסוף, אם האווירה הייתה מאפשרת, הייתי מבקש ממנו לספר לי סיפור—כזה שלא נכתב, אחד שהוא רק התחיל לחשוב עליו אבל לא הספיק להעלות על הכתב. כי אם כבר לשבת לארוחת ערב עם עגנון, למה לא להיות הראשון ששומע אגדה חדשה?

שאלת בונוס 2: למה בחרת רק גברים?

שאלה מצוינת! אני חושב שבאופן אינטואיטיבי נמשכתי לדמויות שבאופן אישי מסקרנות אותי, אבל עכשיו כשאני חושב על זה, יש כל כך הרבה נשים ישראליות שהייתי שמח לשבת איתן לארוחת ערב.

אם הייתי צריך לבחור מחדש, אחת הדמויות שהייתי רוצה לפגוש היא לאה גולדברג.

גולדברג היא הרבה יותר מסופרת ומשוררת—היא הייתה אינטלקטואלית חדת הבחנה, אישה שחיה בעולם גברי של ספרות ותרבות, והצליחה לא רק להשתלב בו אלא להשאיר בו חותם עמוק. הייתי רוצה לשבת איתה בבית קפה תל אביבי של שנות ה-50, אולי עם כוס תה, ולשמוע ממנה על האהבות שלא מומשו, על הבדידות שחלחלה לשיריה, על הכתיבה כדרך חיים וכמקום שבו אפשר לברוא עולמות.

הייתי שואל אותה איך זה להיות יוצרת בתקופה שבה נשים לא תמיד קיבלו את המקום שהגיע להן. איך זה לכתוב על אהבה בלי לייפות אותה, בלי להפוך אותה לקלישאה, אלא כמשהו חד, לפעמים כואב, אבל אמיתי.

והייתי מבקש ממנה שתקריא לי שיר. כי אם כבר ארוחת ערב עם לאה גולדברג, אני רוצה לשמוע את המילים בקולה.