אי אפשר להישאר אדיש לכריסטיאנו רונאלדו. שונאיו יקראו לו שחצן, מעריציו יגידו שיש לו הרבה סיבות טובות לכך. לצד זאת, יש דבר אחד שעליו אין מחלוקת בין שני המחנות – רונאלדו אף פעם לא התבייש להסתיר את הרגשות שלו על המגרש. הוא כמובן לא היחיד שמפגין רגשות, אבל אצלו נדמה שזהו מרכיב בלתי נפרד מהדמות.
בהשראה מהסרט המפורסם, לרונאלדו יש סדרה ארוכה של "משחקי דמעות" במהלך הקריירה – וכל אחד מהם משקף צד אחר ברכבת ההרים הרגשית שלו. כמעט כל הדחה מטורניר גדול בנבחרת פורטוגל לוותה בבכי. המפורסם שבהם היה בגמר יורו 2004 כשהיה בן 19 – אך בדיוק אותו דבר קרה כמעט 19 שנים לאחר מכן – כאשר התפרק אחרי ההפסד המאכזב למרוקו ברבע גמר המונדיאל בקטאר.
לעומת זאת, היו גם התפרצויות בכי מאושר, הקלה, אולי אפילו תחושת אשמה . בגמר יורו 2016 הוא נפצע והוחלף בבכי, רק כדי להתפרק שוב בשריקת הסיום עם הזכייה ההיסטורית של פורטוגל. מעטים זוכרים כי שמונה שנים קודם לכן, בגמר ליגת האלופות "של אברהם גרנט וג'ון טרי", רונאלדו כמעט היה הגיבור הטראגי. הוא היה השחקן היחיד שהחמיץ פנדל במנצ'סטר יונייטד, אך טרי הציל אותו מלהיכנס לצד השלילי של ההיסטוריה. גם אז, כאמור, השילוב של ההקלה והאושר מהזכייה הראשונה בקריירה באלופות גרמה לו להתפרק.
מצד אחד, אפשר להבין את המצקצקים. לבכות בגלל הפסד בגמר הגביע הסעודי אחרי כל מה שעברת בקריירה? לבכות כי החמצת פנדל בהארכה של שמינית גמר היורו כשהמשחק עוד חי, וכל החברים לנבחרת צריכים לנחם את הקפטן במקום ההיפך? ההאשמה כי רונאלדו מתנהל באגוצנטריות ותמיד מנסה להפוך את עצמו לסיפור היא לגיטימית.
מצד שני, זה האיש. הבכי הוא לא תוצאה של תיאטרליות, אלא אפשר וצריך להעריץ אותו על התשוקה הבלתי נגמרת שיש לו למשחק שעבורו הוא הרבה יותר ממשחק – אלא מפעל חיים שעובד 24/7 על שימורו. אמנם לקראת הפרישה הוא בחר בכסף הסעודי על פני קבוצה מדרג ב' באירופה, אבל גם שם הוא מוצא מקורות למוטיבציה. מעבר למרדף הבלתי נתפס אחרי 1000 שערים בקריירה (נשארו לו עוד פחות מ-80), הוא רואה בקידום הכדורגל הסעודי רדיפה לכל דבר, וכפי שהראה, כל תואר מבחינתו עם אל נאסר הוא עולם ומלואו.
כשהוא מרים יד, למה הוא מתכוון?
לדמות של רונאלדו, שנעה בין שאיפה אינסופית להצלחות אישיות וקבוצתיות לבין התנהגות שלעתים נראית מופרזת, יש עוד זוויות. פעמים רבות, בעיקר בתקופתו בריאל מדריד, נטו ללעוג לו כאשר לא חגג שערים של חברים לקבוצה. לעגו לו על כך שכשהניף את ידו ברחבה, כאילו היה רוצה שיפסלו את הגול של חברו בשל נבדל. כנראה בסך הכל מדובר בתגובה האינסטינקטיבית שלו לשער, אבל השאלה אם רונאלדו חש שהוא נמצא בתחרות גם מול חבריו לקבוצה תמיד ריחפה.
ונכון, אין ספק כי רונאלדו אוהב להשתחצן כשניתנת לו האפשרות. כשהוא קבע בפנדל 1:4 לריאל מדריד בגמר ליגת האלופות 2014 על אתלטיקו, היה אפשר לוותר על הורדת החולצה וההשווצה בקוביות, אבל זה האיש.
כשהוא חוגג 40, ולא ידוע כמה באמת נשאר לו לקריירה, אפשר במקום לנתח כל הבעת פנים או תנועה פשוט לתת לו להיות מי שהוא. להסתכל על המאקרו, על כל הרגעים שהוא נתן לכדורגל, המסירות הבלתי נגמרת, התשוקה, וההשראה שהוא נותן לדורות הבאים בעבודה הקשה הוא משקיע. בסופו של רונאלדו לא משחק כדורגל, הוא חי אותו, וגם אם הדרך בה הוא מפגין את התשוקה הזו לא באה לכם בטוב - פשוט אין לה תחליף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנוHappy Birthday Cristiano Ronaldo 🐐
— Ɍɸƞƞιε 7🇵🇹 (@Dhana63993168) February 4, 2025
"The Greatest of all time ''
Hated by many Defeated by None
Turns 40 today, stays infinite forever ♾️❤️🩹. pic.twitter.com/hNSXFsLrgu
