יש שיח שמדי תקופה צץ ועולה שוב, סביב ה"מסיונריות" של כוכבי ספורט מסוימים, וההשפעה שלהם על ליגה או ענף כאלה או אחרים. כמו כל מסיונריות, לרוב זהו שיח בעל ניחוח מתנשא. למשל, כשמוחמד עלי הפך את האיגרוף במשקל כבד לנושא שמדובר בכל בית בארה"ב, זה היה כי הביא שנינות ואינטליגנציה לענף שבציבור לא נתפש ככזה. כשמייקל ג'ורדן והדרים טים פיצצו את הפופולריות של ה־NBA בעולם, הם "לימדו את האירופאיים כדורסל". כשטייגר וודס העלה את הגולף לכותרות הראשיות, הוא "הנגיש את הספורט לשחורים בארה״ב".
ובעוד אולי מסתתרת איזושהי אמת מאחורי התיאורים האלה, בתחרות ההתנשאות הם כולם מפסידים לנראטיב אחד: זה שכוכבי כדורגל לא־אמריקניים שמגיעים לשחק בארה"ב "יביאו איתם את בשורת הכדורגל". שרק ככה המשחק יצמח. שכל סופרסטאר מזדקן שיואיל בטובו לכדרר על הדשא הסינטטי של מגרשי פוטבול ובייסבול מוסבים הוא המשיח הבא. זה שסוף סוף יהפוך את ארה"ב לאימפריית כדורגל.
יש לתופעה הזו סיבוב פרה־היסטורי אחד, של ה-NASL, ליגה ששוחקה בין 1968 ל־1984 והתפארה בשמות כמו פלה, יוהאן קרויף, יוסביו, פרנץ בקנבאואר, ג'ף הרסט, גרד מולר, ג'ורג'י בסט ומוטל'ה שפיגלר. היא גם התגאתה במספרי קהל מרשימים - עם ממוצע שהתחיל סביב 3,000־4,000 למשחק והגיע לשיא של כ־14 אלף, לפני שדעך לקראת סגירת הליגה. ניו יורק קוסמוס משופעת השמות הגדולים טיפסה בשנות השיא אל יותר מ־45 אלף צופים במשחק.
אבל ההייפ עבר כמעט כלעומת שבא, בעלים שבזבזו כסף ללא מודל עסקי ראוי התחילו לעזוב את הליגה, וכשפיפ"א נתנה את מונדיאל 1986 למקסיקו (רק 16 שנים אחרי שהיה שם כבר מונדיאל) במקום לארה"ב, מה שאמור היה לתת זריקת חיים לענף, הליגה איבדה סיכוי. כפי שהתברר אז, ובעוד תחומי חיים שארה"ב מכירה היטב, הרבה כוח, כסף, רעש וצלצולים לא יכולים להטמיע ערכים בתרבות שלא מוכנה להם.
בגלל זה גם, בדומה לכך לעלי, וודס, ג'ורדן, או נזכיר גם את וויין גרצקי ומה שעשה ל־NHL בדרום ובמערב ארה"ב, שהעלו את הפופולריות של משחקים/ליגות מסוימים אבל רק כשכבר היתה תשתית מקומית טובה, את העובדה שכיום כדורגל הוא כבר ספורט טופ 5 בארה"ב מכל בחינה מדידה שאפשר לחשוב עליה אי אפשר באמת לקשור לאף כוכב כזה או אחר. לא משנה כמה פעמים ניסו לסמן אותו כ"משיח" שיביא את הדת. לא בקהאם, לא זלאטן, לא ג'רארד, ולא - גם לא מסי. אפילו לא הוא.
כשבוחנים את הטיפוס בפופולריות הענף בארה"ב ב־30 השנים האחרונות, מאז אירחה המדינה את המונדיאל ב־94 והקמת ה־MLS שנתיים לאחר מכן, ועד היום, בלתי אפשרי לשים את האצבע ולהגיד "הנה, הקפיצה הזו בפופולריות היא בזכות האדון הזה". במקום זה, מה שרואים זו עלייה איטית אך עקבית בכל מטריקה אפשרית - החל מנתוני צפייה בטלוויזיה וקהל במגרשים, דרך הכנסות, עלויות זכויות השידור, ועד מספר הקבוצות בליגה, כמות אצטדיוני כדורגל ייעודיים, או נתונים כמו כמות ליגות חובבניות ושחקנים פעילים ברחבי המדינה בכל הגילאים.
במלים אחרות, לא משנה כמה טוב אתה יודע לכדרר או לסובב כדור חופשי, קיצורי דרך רק לעתים רחוקות מובילים לתוצאה הרצויה. במקום זה, אם מתמקדים בדברים משעממים כמו תשתיות, ליגות ילדים, תכניות עסקיות אחראיות, ושיווק מדויק, וזוכרים ששינויים גדולים לוקחים זמן, אפשר להשיג גם את מה שרשימה ארוכה של כוכבים היסטוריים - כמו זו שפקדה את ה-NASL בשנות השבעים - לא הצליחה לעשות.
לכן כשהלילה ייפתח טורניר הקופה אמריקה באטלנטה, במשחק בין ארגנטינה לקנדה, שנתיים לפני שארה"ב תהיה גם המארחת המרכזית של המונדיאל שוב, זה יהיה הכל מלבד גימיק. קיצור דרך. או ניסיון להביא איזו בשורה. כבר ב־2016, בפעם הקודמת שארה"ב אירחה את הקופה, זה היה נראה מצוין, עם שבירת שיאי קופה בנוכחות באצטדיונים. אבל עכשיו, כששלושה מהאצטדיונים המארחים הם מגרשי כדורגל של ממש, וכשהקהל האמריקני צופה בכדורגל יותר מאשר בכדורסל, קופה אמריקה בארה"ב זו החלטת כדורגל לגיטימית. ראויה. מתבקשת. עכשיו רק נשאר לטפל בבעיה שג'ורג'יה היא בדרום ארה"ב אבל ממש לא בדרום אמריקה. אבל באמת שיש דברים שמוגזם לבקש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו