גארי נוויל סיפר פעם למה אלכס פרגוסון כמעט לעולם לא מצא את עצמו עם הצורך לבנות קבוצה. בקבוצה יש שלושה דורות: שחקנים צעירים שהלחץ עליהם קטן, שחקני שיא הקריירה שמצופים לסחוב את כולם ושחקנים ותיקים שתורמים בנקודות קריטיות. אבל בתוך שנתיים מפרישת המאמן הסקוטי, יונייטד איבדה את פול סקולס, ראיין גיגס, פטריס אברה, נמניה וידיץ', ריו פרדיננד ונאני. נותרו בה רק שניים, מייקל קאריק ווויין רוני, שהיו משמעותיים במספר אליפויות. שחקני הרכש היותר אלמונים, כמו אנדר הררה ודיילי בלינד, השתלבו יפה. אבל על השמות הגדולים שהצטרפו - חואן מאטה, אנחל די מריה ורדאמל פלקאו – הלחץ היה גדול מדי.
כמה שבירה היתה יונייטד? בעונתו האחרונה של פרגוסון יונייטד צברה 1.8 נקודות ליגה בממוצע ממשחקים שבהם ספגה ראשונה. בעונה שעברה צברה רק 0.67 נקודות מכל משחק כזה.
לכן אין שום מקום למתן את הציפיות מבסטיאן שוויינשטייגר. וזו האירוניה: בזמן שפפ גווארדיולה בבאיירן מינכן לא מייחס חשיבות מיוחדת לשחקני בית גרמנים כמו שוויינשטייגר וטוני קרוס, וממיר אותם בספרדים צעירים או ותיקים שמתאימים לו יותר - יונייטד כמעט "משתילה" את שוויינשטייגר כסמל שלה.
שוויינשטייגר עם ואן חאל בתקופה שלהם ביחד בבאריין מינכן // צילום: אי.פי.אי
מהגרמני הראשון ללבוש את חולצת יונייטד מצפים להשפעה דומה לזו של אנדראה פירלו ביובנטוס או יאיא טורה בסיטי - שחקן שמיומו הראשון מעניק לקבוצה תבנית וכיוון. שוויינשטייגר תפור לתפקיד: מנהיג בדוגמה אבל גם בהוראות ברורות ומדויקות שהוא מפזר במגרש. אגב, הוא מבני התמותה הבודדים שגם ואן חאל מקשיב להם.
גילו של שוויינשטייגר, 30, הוא יתרון ולא בעיה. הוא מגיע לחדר הלבשה שלא יערער על מנהיגותו, והציפייה היא שיהיה גנרל ולא חייל. בתוך 48 שעות צירפה הקבוצה את מי שאמור להוריד ממנו את המעמסה הפיזית: הצרפתי הבינלאומי, מורגן שניידרלין, ירד עם סאות'המפטון לליגה השלישית, חזר איתה עד לפרמייר, שם היתה הפתעת הליגה שנתיים ברציפות - רחוק מאוד מהעולם המפנק מדי לו רגילים הרבה מכוכבי יונייטד.
גם משני שחקני הרכש האחרים יונייטד מצפה לקבל קצת יותר אופי: ממפיס דפאי חזר מהופעת מונדיאל מבטיחה והיה כוכב האליפות של איינדהובן בהולנד, מתאו דרמיאן היה חלק מקבוצת טורינו המצליחה זה דור. יונייטד מחכה לחלוץ, אבל הסיפור הוא שוויינשטייגר. הוא מרכז התוכנית.
פול פוגבה בגמר ליגת האלופות האחרון. פספוס של יונייטד? // צילום: רויטרס
הקישור הדפנסיבי הוא בעיה כבת עשור ביונייטד. בשנות ה־90 הנהיג רוי קין את יונייטד מהעמדה הזו, כשסקולס, גיגס ודיוויד בקהאם השלימו קישור אגרסיבי ומבריק. אבל אחרי קין, פרגוסון לא האמין בשחקנים קשוחים מדי בעמדה הזו. קאריק היחסית פסיבי הובא ב־2006 ולרוב הגדרת התפקיד היתה לסוכך על סקולס. זה התאים לקבוצה הגדולה של סוף העשור הקודם. עם המהירות של כריסטיאנו רונאלדו ורוני, יונייטד אהבה לזכות בכדור רחוק יחסית מהשער. את הקשיחות נתנו שחקנים בעמדות אחרות - כמו וידיץ', אברה, רוני ופארק ג'י־סונג.
כשסקולס הפך לשחקן חלקי יותר ויותר, פרגוסון ניסה צעירים דוגמת טום קלברלי ואנדרסון. אלו לא היו בשלים ונכשלו. כשהמשבר היה אקוטי ממש במהלך עונת 2011/12, המאמן אף השיב את סקולס מפרישה. עבור אוהדים, כמו כותב שורות אלה, כל משחק של סקולס הוא אוצר שנוצרים. בעונה וחצי הנוספות הוא ריגש. אבל חזרתו גרמה לשחקן הצעיר לאבד סבלנות ופול פוגבה עזב ללא תמורה ליובנטוס.
עבור ואן חאל, קשרי האמצע הם קריטיים. כמעט כל שחקן ביונייטד קיבל בעונה שעברה אודישן בתפקיד - כולל מרואן פלאיני, פיל ג'ונס, רוני, הררה, מאטה ובלינד. הררה וקאריק ייצבו את העמדה במספר הקטן של משחקים טובים שאותם יונייטד שיחקה בסוף העונה - עד שקאריק נפצע.
עכשיו התוכנית היא של קו ירושה יציב: שוויינשטייגר יחנוך את שניידרלין והררה; בלינד הוא מועמד עתידי אחר לתפקיד; וקצת בדומה לפוגבה בזמנו - גם עכשיו יש שחקן מבטיח מאוד, שאותו לקחה ממחלקת הנוער של אייאקס - טימוטי פוסו־מנסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
