השעון מתחיל לדפוק: בעוד חודש ייפתח המונדיאל בקאטר, הליגות המקומיות ייצאו לפגרת הנבחרות שתתחבר לחופשת החורף וזה בדיוק הזמן לבחון את מעמדם של המאמנים הטובים בעולם.
צ'אבי מדורג במקום ה-14, אריק טן האח 15. מאמן נבחרת אנגליה גארת' סאות'גייט, שמקבל בתקופה האחרונה לא מעט ביקורות, סוגר את הרשימה במקום ה-50. הנה העשירייה הפותחת:
10. דייגו סימאונה (אתלטיקו מדריד) – האיש היחיד שמסוגל להפיל את ריאל מדריד וברצלונה ללא המשאבים של אף אחת מהן. והוא עדיין בטופ 10. בכל עונה זה מרגיש כאילו זו עשויה להיות זו שנגמר הדלק לדייגו סימאונה. הוא בלתי ניתן לעצירה – ללא ספק. ה- 2-4-4 שלו הפך לשלישייה אחורית, עוד בתקופתו של לואיס סוארס.
הארגנטינאי שידוע בכינויו "אל צ'ולו" מנפץ את המספרים; הוא יודע כמה שערים למנוע וכמה להבקיע כדי להישאר במשחק - ונראה שהקבוצה שלו עדיין חזקה בתמונת האליפות. אז מה הלאה? אנחנו לא בטוחים. אנחנו די בטוחים שסימאונה ישרוד את האפוקליפסה.
9. יוליאן נגלסמן (באיירן מינכן) – הקבוצה שלו נמצאת בדרך הבטוחה לאליפות הבונדסליגה גם השנה ולמרות המכה שהנחיתה עזיבתו של רוברט לבנדובסקי, נראה כי המאמן בנה קבוצה הרבה יותר דומיננטית ואף יותר גמישה טקסטית. הא, והוא גם אחד השמות הגדולים באירופה, והוא רק בתחילת שנות השלושים לחייו.
לנגלסמן היו את המבקרים שלו בגרמניה, הוא פישל באירופה בעונה שעברה, אבל הוא עדיין עילית טקטית, מכופף את הצד שלו לשלשות אחוריות, רביעיות אחוריות, לפעמים בלי חלק אחורי בכלל – ועדיין סיפק מספר תצוגות כדורגל מהמדהימות ביותר שראינו.
8. גרהאם פוטר (צ'לסי) – הוא נאלץ לחזור לשוודיה, ואז לסוונסי. בילה שלוש שנים בסאסקס, מאוכזב לעד מעבודות עץ, שימחה וקארמה, וזה עדיין מרגיש כאילו הוא נועד לדברים ענקיים. כי בסוף הוא עלה על דרך המלך. התחלה תזזיתית לעונה עם ברייטון פינתה את מקומה ל"מעבר הגדול" למועדון ענק - וצ'לסי כבר נראית אחרת.
קשה לחזות אותו, לפעמים נדמה כי השחקנים שלו משחקים כמה מערכים בבת אחת, ובכל זאת צפייה ב"פוטרבול" היא כמו צפייה בבלט מקצועי. והוא כנראה אחד האנשים הכי חכמים ברוב החדרים שהוא נוכח בהם.
7. תומאס טוכל (ללא קבוצה) – האדם בעל "המוניטין המיוחד" בעיקר בחיכוכים עם הבוסים שלו. מצד שני, על המגרש הוא מקצוען אמיתי. השינוי של צ'לסי בשנת 2021 מקבוצה מרושלת ועטורת כוכבים ליחידה רזה ומרושעת שמסוגלת לספוג לחץ ולהטיח את הקבוצות הטובת באירופה היא אחד ההישגים הניהוליים המרשימים ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי בשנים האחרונות. טוכל לא הביא אף אחד, אבל הצליח להשאיר קיטור לשאר אירופה, לנצח את פפ גווארדיולה שלוש פעמים ולתת לכמה כוכבים צעירים יותר זמן משחק.
אולי אין לו עבודה אבל הוא עדיין ראוי למקום כה גבוה ברשימה הזו. היה לו חוסר מזל נוראי – הוא פוטר בתחילת העונה הנוכחית אחרי פתיחת גרועה, ועוד יותר מכך הפסיד שני גמרי גביע לאותה קבוצה בעונה שעברה.
6. מיקל ארטטה (ארסנל) – ההיסטוריה תסתכל על השינוי הגדול שעבר המאמן בקבוצתו, כאחד מהמשמעותיים בכדורגל האנגלי המודרני. זה היה מועדון מיואש וחסר סדר - וארטטה הוביל אותם לזכייה בגביע האנגלי. ואז הוא חיסל את כל מה שגרם לצד הזה להצליח - בניגוד לעצות טובות יותר - למשהו בר-קיימא יותר.
זה ברור שלארסנל יש משחק אחורי מצוין, היא מרשימה פיזית, יכולה לשלוט במשחקים ללא מאמץ (כמו מה שקרה מול ליברפול), או אפילו שהיא צעירה והרסנית. כל שלבי המשחק במיטבם. זה שארטטה זכה בגביע ושרף הכל עבור סגנון המשחק הזה: כזה שרואה אותם שולטים סטטיסטית, ואם הדברים יתקדמו עוד יותר, יובילו אותם לגבי זכיות עתידיות. מדובר ממש ברב - אמן: הפילוסופיה של ארטטה מוצקה, העקרונות שלו חזקים והתותחנים מתחילים לקצור את הפירות.
5. סטפנו פיולי (מילאן) – הריצה הבלתי מנוצחת שלו, ההעפלה בליגת האלופות וזכייה באליפות איטליה – העניקו לו את התור של המאמן הטוב ביותר של הרוסונארי אחרי הרבה מאוד זמן.
היכולת של פיולי להסתגל למצבים עם רעיונות טריים היא אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא עלה על הקרקע במילאנו. הוא אוהב לשחק מאחור אבל לא אם זה מסוכן; הוא אוהב שהקבוצות שלו לוחצות, אבל מבין למה זלאטן איברהימוביץ' בן ה-40 מתקשה לשמור על עוצמה כזו.
עם מרכז שדה שנבנה על איסמאל בנאסר ופרנק קסי, הוא שמר על הקבוצה שלו פשוטה, יעילה ומאתגרת להצטיינות. הוא הפך את רפאל ליאו, תיאו הרננדז, מייק מיינאן, פייר קאלולו ופיקיו טומורי לסימני עזר של זוכת התואר.
4. אנטוניו קונטה (טוטנהאם) – אם תשאלו את רוב אוהדי צ'לסי, הם יגידו לכם שאנטוניו קונטה היה צריך לקבל יותר זמן. גם אוהדי אינטר מעולם לא רצו שהוא יעזוב. הוא איים ללכת מטוטנהאם - ועדיין עלול לעזוב אותם בכל עת, לטעמם של אנשים מסוימים. אבל הוא תמיד משאיר אותך לרצות עוד.
לכל הקבוצות שאימן היתה זהות ברורה במשחק: כולם יודעים את החוקים. נראה שההאיטלקי מתענג על שימוש בכלים זרוקים של מועדון אחר, יצירת נשק משחקני כנף בשנות ה-30 לחייהם וכישרונות יצירתיים שנראים שרופים. אבל הוא לא רק מאמן שמפשט הכול עבור השחקנים שלו, הוא עדיין אוהב לכוון ספציפית לחולשות של היריבה.
3. יורגן קלופ (ליברפול) – מנג'ר ליברפול בדק את הסגל שלו ביסודיות ב-2021, מכיוון שכל ההגנה שלו נהרסה עם פציעות. הוא הגיב בצורה יצירתית, קידם צעירים, עם קשרים והחתמות מושאלות כשהאדומים מצאו את עצמם ברביעייה הראשונה בפרמייר ליג. כי זה עדיין האיש ששינה הכל. אף אחד לא עומד במהירות של קלופ.
גווארדיולה התחיל את הוויכוחים על מי יכולים להיות אחוריים מלאים; קלופ הפיק את הדוגמאות. הוא כבש את אנגליה ואירופה ללא פליימייקר או חלוץ קונבנציונלייפ. יש לו התנהגות של בן/בת הזוג של אבא שלך, הילה של מאמן שפשוט מסתמך על העברת שחקנים טובים למשחקים גדולים. אבל בתור טקטיקן, הגרמני שינה את המשחק לחלוטין.
ושנת 2022 - למרות הבעיות של האדומים - עדיין הייתה שנה מעולה עבור קלופ. עם שני תארים, ואפילו עכשיו, הוא ממציא מחדש את ליברפול. יחי הגאון: הוא הייצוא הגדול ביותר של גרמניה.
2. קרלו אנצ'לוטי (ריאל מדריד) – הבלייזר וחולצת הפולו, הגבה המורמת, העיניים האפורות הנוקבות, השוליים הסוחפים. גישה בועטת - כל עוד השחקנים שלך מרוצים, וקארים בנזמה מתפרץ כאילו שמו של הברנבאו מעל הדלת.
דון קרלו הוא אדם מיושן שעושה עבודה מיושנת - ורק תראו איך ויניסיוס הבן השתפר בהדרכתו, איך בנזמה השתפר או איך המעבר לגרסה חדשה של ריאל מדריד נבנה עם זירוז של הפרצופים הישנים, שעדיין מופיעים ברמות שערורייתיות לצד המתיימרים החדשים. זה יהיה יום עצוב כשהוא יפרוש - רק שהוא לעולם לא יעשה זאת. סגנונות באים והולכים אבל קרלו אנצ'לוטי אוהב טורטליני, בעל דיבור רך, וכנראה עדיין יטחן ניצחונות עד שנות ה-90 לחייו.
1. פפ גוארדיולה (מנצ'סטר סיטי) – השנתיים האחרונות חיזקו את מעמדו של הספרדי כמאמן הגדול בדורו, באופן שאף אחד מאיתנו לא באמת ראה להגיע. פפ ניפץ קבוצות לרסיסים בעונה שעברה ללא חלוץ, ז'ואאו קנסלו שיחק שלושה תפקידים בבת אחת ופיל פודן שולט בארבע עמדות על המגרש כדי לספק לו אפשרויות רבות. זה היה לא פחות ממדהים וסיטי אולי אפילו הטובה ביותר של פפ עד כה. הם לא צברו 100 נקודות אבל הם התרגשו בדרכים שהתכולים מעולם לא עשו. ובכל זאת זה עדיין לא הספיק. הוא עדיין החתים את האלנד. והוא עדיין כנראה הולך לזכות שוב בפרמייר ליג.
בגלל זה הוא הכי טוב. הוא אף פעם לא עוצר והוא תמיד מתפתח. אמנם זה היה טבעי שהקטאלני יכנס לצורה שמרנית יותר אחרי עונה של חולשה הגנתית, אבל לילו היה השטן על כתפו של גוארדיולה שעודד אותו ללכת רחוק יותר באידיאלים שלו, עמוק יותר לתוך הפילוסופיות שהפכו אותו למאמן שהוא. זה היום. כל השאר שיחקו בקצב שלו מאז שהחזיר את התואר, וסביר להניח שהם יעשו זאת גם העונה. זה לא חדש. וזה פשוט איך שהוא אוהב את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו