אוהדי ה-NBA הוותיקים מתלוננים על כך שהשוני האמיתי בין הליגה של פעם לזו של היום היא החוסר ביריבויות. כאלה שמחזיקות מעמד לאורך כמה שנים כמו לייקרס-סלטיקס בשנות ה-80 ושיקגו של ג'ורדן מול דטרויט של אייזאה. אפשר למנות לא מעט סיבות ללמה היריבויות הללו נעלמו - לכוכבים היום יש יותר כוח מאי פעם והם יכולים לכוון את עצמם לכמעט כל קבוצה שירצו - בפרט אלו מהשווקים הגדולים. חלק מההבדלים האלה טמונים בכוח וההשפעה שצבר, או לקח לעצמו, אדם אחד ששינה תרבותית את ה-NBA - לברון ג'יימס.
הסופר טים שיצרו לברון וכריס בוש כשחברו לדוויין ווייד במיאמי ב-2010 לא הייתה הראשונה שראתה הליגה. שלוש שנים קודם לכן בוסטון, בזכות נכסים שצברה, הנחיתה בקיץ אחד בטריידים את קווין גארנט וריי אלן. יחד עם פול פירס הם זכו באליפות כבר בעונה הראשונה ביחד. מה שכן אפשר להגיד על ההיט היא שזו הסופר טים המלאכותית הראשונה. את כמות הקבוצות שניסו לחקות אותה מאז, לא יספיקו שתי ידיים כדי לספור.
מעבר לציניות שבמהלך, לברון עשה את הדבר הנכון מבחינתו כדי להתקרב לאליפויות. קליבלנד לא הקיפה אותו בשחקנים ראויים כמו בקדנציה השנייה שלו שם והבחירה במיאמי, על אף שהיו אופציות נוספות, שילבה שיתוף פעולה עם שני כוכבים וחיים בשוק גדול. לראייה, זה גם הסתיים בשתי אליפויות.
הבעיה הייתה שהבחירה הזו שיקפה עיצוב מחדש של סדר העדיפויות עבור כוכבי ה-NBA. בנייה לא אותנטית של קבוצות ושיטת "חבר מביא חבר" בגרסת האולסטארים השתלטה על הליגה. זה בעיקר הוביל לפגיעה בחיבור שבין הכוכב לעיר ולדעיכה בהזדהות לאורך זמן עם המועדון.
סטוקטון ומאלון היו יוטה ויוטה הייתה הם. רג'י מילר היה אינדיאנה והפייסרס היו הוא. על כמה כוכבים מ-15 השנים האחרונות אפשר להגיד את זה? לא פלא ששתיים מהאליפויות המרגשות בתקופה זו היו אלו של דירק נוביצקי בדאלאס ושל יאניס אנטטוקומפו במילווקי - שחקנים של מועדון אחד - לפחות בינתיים במקרה של היווני.
בטח תחשבו לעצמכם שלברון ג'יימס הוא קליבלנד, אך המשוואה הזו נכונה רק לכיוון השני. קליבלנד היא לברון ג'יימס רק מעצם העובדה שמעולם לא התמודדה על אליפות בלעדיו ואולי השנה זה ישתנה. אין ספק שלחזרה שלו לקאבלירס ב-2014 היה ערך סנטימנטלי, אבל זה ממש לא נכון שהוא הלך רק עם הלב. הוא אמנם עבר משוק גדול כמו מיאמי לעיר שלועגים לה על אפרוריותה, אך מבחינת כדורסל זו הייתה ההחלטה הנכונה.
לברון הבין שמיאמי קרובה מאוד להיות מעבר לשיא. ווייד ובוש חצו את גיל 30, כשהראשון כבר היה עם ברכיים גמורות ולשני באופן מקרי (הפעם בלי ציניות) התגלה בעונה שאחרי קריש דם שכפה עליו פרישה מוקדמת. לקליבלנד היו נכסים צעירים כמו קיירי אירווינג והבחירה הראשונה בדראפט, שנשלחה בטרייד כדי להשלים ביג 3 עם קווין לאב. למישהו יש ספק שמדובר בסיטואציה טובה יותר מבחינת כדורסל?
לאורך הקריירה לברון "פיטר" לא מעט מאמנים. סוכנו ריץ' פול הפך לחזק ביותר ב-NBA, מה שאפשר לו להכתיב את עתידם של שחקנים רבים. בהשוואה ללברון, ישנם כוכבים אחרים שלקחו עוד יותר את הכוח לידיים. הם גרמו לפיטורים של אנשי מקצוע וסובבו את הליגה על האצבע בצורה כה בוטה כדי להשיג את הסופר טים שרצו, להתאחד עם חבר או פשוט לצאת לדרך חדשה. הגירושים של ג'יימס הארדן ויוסטון היו מכוערים, וכך גם פירוק הביג 3 שהיה לו בנטס עם קיירי ודוראנט. גם קוואי לאונרד, אנתוני דיוויס ובן סימונס לא עשו חיים קלים לקבוצות שלהם לפני שקיבלו את מבוקשם.
וכאן בדיוק טמונה הבעיה. מדובר בדור שלם של כוכבים שמילדות צפה בלברון ג'יימס והחליט להתחקות אחריו, אך פשוט עשה את זה לא טוב. למרבה המזל, זה מתבטא גם בתוצאות בשנים האחרונות. ברוקלין ה"גדולה" התפרקה מהר, פול ג'ורג' התייאש מהסופר טים בקליפרס ופיניקס עם דוראנט וביל נראית רחוקה יותר מטבעת ממה שהייתה הקבוצה שנבנתה כל כך יפה והגיעה לגמר ב-2021.
מנגד, ארבע האלופות האחרונות הן תוצאה של הצלחות בדראפט, ומבט על הטבלה הנוכחית מראה שגם העונה אותן קבוצות הן הטובות ביותר בליגה. הנוסחה של כוכבים שגידלת (יאניס, סטף, קליי, דריימונד, יוקיץ', מארי, טייטום, בראון) לצד עסקאות מוצלחות (ג'רו הולידיי, פעמיים) היא הנוסחה שמנצחת ומביאה אליפויות. כך היה לפני העידן הנוכחי, כך זה קורה על אפם וחמתם של הכוכבים שמקצרים דרך, וכך בתקווה זה יימשך.
לגבי גדולתו של לברון אין ספק. הוא הכדורסלן השני בטיבו בהיסטוריה, לא פחות אבל גם לא יותר, ובתולדות ה-NBA הוא תופעה חד פעמית. בספורט האמריקני אפשר להשוות אליו רק את טום בריידי בתור ספורטאי שכיכב גם בעשור החמישי לחייו. יחד עם זאת, ללברון היו גם השפעות שליליות, כשכוכבים בני דורו התנהלו ברוח המפקד. לקראת העשור החמישי אני מאחל ללברון, וגם לנו, ליגה קצת אחרת. קצת יותר נאמנות וזהות כמו של יוקיץ' ויאניס, קצת פחות סופר טימס.
