לא בכל בוקר אנחנו קמים לידיעת ספורט היסטורית, ורוב ההיסטוריה שמדווחים עליה היא סתם היסטריה, אבל המקרה הזה שונה. מסתבר שכמה פונקציונרים בהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית קמו בבוקר והחליטו לשנות את חוקי הקפיצה לרוחק. מהיום אין פסילות!
הקרש ממנו יתרוממו הקופצים יהיה גדול בהרבה, לא תהיה אפשרות אמיתית לפסול - והקפיצה תימדד מהמקום אשר קפצת ממנו למקום שהגעת אליו. כלומר כל הטכניקה של ההרצה המדויקת תהפוך ללא רלוונטית. יש לציין, זו חלק מהגישה הכללית בספורט. לפני כמעט שני עשורים, די בהשראת לברון ג'יימס, הקלו על חוקי הצעדים. התוצאה, שום עבודה על הטכניקה הזו בכלל. היום רואים שחקנים שמבצעים בערך את אותו מספר צעדים של הקופצים לרוחק.
ההסבר שסיפקו המציעים לא פחות ממדהים. מסתבר שבתחרות הקפיצה לרוחק באליפות העולם בבודפשט, כשליש מהקפיצות היו פסולות. הם כנראה לא היו בבודפשט, אבל אני הייתי. אחת התחרויות המרתקות של האליפות. אנשים ישבו על קצות הכסאות כשמילטיאדיס טנטוגלו היווני לקח את הזהב לרעם הצופים בקפיצה האחרונה שלו, ל-8.52 מ׳. ממש כפי שעשה שנתיים קודם לכן מול יציעי אולימפיאדת טוקיו השוממים.
שנה קודם לכן באורגון הפסיד לוונג ג׳יאנן הסיני גם כן בקפיצה האחרונה. אם יש תחרות אתלטיקה שאין בה שום בעיית עניין זו הקפיצה לרוחק. כלומר אין בעיית עניין למי שאוהב אתלטיקה. למי שאוהב שיאים זה סיפור אחר. מי שאוהב שיאים מאשר נעליים שמשפרות באורח פלא בדקות שלמות את תוצאות המרתונים בשלוש השנים האחרונות.
ואפשר כמובן לא לעצור כאן. אפשר לשנות בקצת את חוקי הקפיציות של המסלול - ונקבל מיד שיאים במיאוצים. אם כל כך רוצים שיאים, זה יעלה קצת כסף, תבנו מסלולי 200 מ' ואפילו ישרים לגמרי. תרככו קצת את המשוכות ותקבלו שיאים גם שם. ממש אין בעיה לקום בבוקר ולחשוב על דרכים לשיפור שיאים עולמיים. עבודה קשה זה לבטלנים.
זה מאד עצוב כי שיא הקפיצה לרוחק הוא השיא המתועד העתיק בספורט. האזכור הראשון לאיזשהו שיא בענף שקיים בזמננו הוא של כיאוניס מספרטה בשנת מינוס 656. מטרים לא היו קיימים אז - והתוצאה הייתה "22 רגל". ולכן יש חולקים על מה בדיוק הייתה רגל יוונית באותה תקופה - ותתכן כל תוצאה בין 6.50 ל-7.10 מ' בערך. מכיוון שזוויות אופטימליות לקפיצה היו די ידועות והן די טבעיות, התוצאה נראית הגיונית לאדם אירופי מהיר מאד עם טכניקה טובה שמנתר יחף ממסלול של חול מהודק או דשא.
אסטילוס מקרוטון, שהתאזרח ועבר להתחרות עבור סיציליה תמורת כסף (שום דבר לא באמת חדש בספורט), שחזר את התוצאה בשנת מינוס 480. אבל את אלו נשאיר לארכיאולוגים וההיסטוריונים: מה שכן ברור הוא שמודדים קפיצות לרוחק מממש מזמן באותו חוק פשוט - יש קו מאחריו אתה צריך לקפוץ. אז מאיפה החוצפה לגעת בעניין הזה?
שיא העולם בקפיצה לרוחק הוא אחד הדברים הנדירים בספורט ושלוש פעמים שרד לעשרים שנים או יותר או הרבה יותר. שיאו של ג'סי אואנס 8.13 מ' מ-1936 החזיק מעמד 25 שנים - קצת בזכות השבתת הספורט לטובת מלחמת עולם. שיאו של בוב בימון, שהפך מטאפורה לשיפור דמיוני בספורט, שיפור של 53 סנטימטרים בגלל האוויר הדליל בו הושג, שרד לבסוף פחות: 23 שנים מ-1968 ל-1991 עד שיאו של מייק פאואל 8.95 מ' שכבר עומד 33 שנים.
האם אפשר לשבור אותו? קשה. במאה ה-21 - עם בדיקות סמים יותר קפדניות וכששיאים צריכים להקבע בגובה פני הים - עברו רק שלושה קופצים את ה-8.70 מ'. המרשים ביותר היה דווייט פיליפס שקפץ ל-8.74 מ' עם רוח נגדית של 1.2 מטרים לשניה. הוא עשה זאת מול רוח נגדית של 1.2 מטרים לשניה. רוח גבית מותרת של 2 מטרים הייתה יכול לקרב אותו לשיא. כן, מיוון העתיקה עד זמננו צריך גם מזל בספורט. לפחות עד שהתאחדות האתלטיקה תחוקק אחרת.
