לפני כחצי שנה, שוערה הצעיר של הפועל חדרה, חביב אוחיון הלך לבצע אימון בחוף הים בהרצליה. במהלך האימון נפל השוער בצורה לא טובה על גבו והוא נפגע קשה בעמוד השדרה. בזמן שהוא נמצא עדיין בתהליך שיקום לא פשוט, השוער שגדל במכבי תל אביב, פרסם היום (חמישי) פוסט באינסטגרם וסיפר על ההתמודדות עם הפציעה, על המחשבות על העתיד ועל האנשים שנמצאים איתו ברגעים הקשים.
View this post on Instagram
אוחיון כתב בפוסט: "לפני שישה חודשים נפגעתי בעמוד שדרה הצווארי ונכנסתי לניתוח חירום. הרופאים אמרו שהסיכוי שאחזור לתפקוד מלא נמוך מאוד, סיכוי של 5-6% שאוכל להזיז את הרגליים וספק אם הטווח תנועה בידיים ישתפר או שאר הנזקים שנגרמו מהפציעה יהיו מאחוריי יום אחד. במשך חודש נכנס רופא כל בוקר, בדק את התחושה והרפלקסים וביקש שאנסה להזיז את הרגליים וזה לא צלח. ככה כל יום ראיתי את הרופא יוצא עם פרצוף מאוכזב".
עוד המשיך השוער הצעיר: "הגעתי לשיקום אחרי חודש ששכבתי במיטה, הפרופסור הראשי בדק אותי ואמרתי לו שנראה לי שאני מזיז את הבוהן ברגל, הוא הסתכל עליי ואמר שאני צודק. מיום ליום התעוררו עוד מקומות בגוף, הורידו אותי עם מנוף לכיסא גלגלים, ההרגשה הייתה מוזרה ולאט לאט התחלתי להבין עוד קצת על המצב. התחלתי שיקום אינטנסיבי שלא מתמקד רק בללמוד ללכת מחדש, השיקום מתמקד בלהגיע לתפקוד יומיומי ועצמאי עד כמה שאפשר".
בהמשך כתב אוחיון: "במשך כל התקופה הזאת התמודדתי עם קשיים שלא ידעתי שקיימים. למזלי הייתי מוקף במשפחה שלי שלא עזבו אותי לשנייה ובלעדיהם כנראה שלא הייתי מגיע למקום שבו אני היום. אבא שלי בא כל בוקר עם טוסט ונס קפה, מגלגל אותי לטיפולים, מדי פעם סופג את העצבים של הבוקר, דוחף אותי להתקדם ואם צריך לוקח אותי מטיפול לטיפול במשך שעות ולא מוכן ללכת הביתה לנוח אפילו כשאמא שלי ואחותי הגיעו. היו איתי כל יום עד הרגע שהלכתי לישון. ישבנו במרפסת עם החברים, העברנו את הזמן ביחד והצלחנו להפוך את התקופה הזאת לפחות קשה וזה על קצה הלשון. תודה על הסבלנות, ההבנה והאהבה ללא תנאים, אתם הדבר הכי יקר לי ואני אוהב אתכם הכי בעולם".
אוחיון הודה לאנשים שסובבים אותו במהלך כל החצי שנה האחרונה: "מיקה שלי שבכל רגע פנוי שהיה מהצבא הגיעה והייתה כאן בשבילי, אני כל כך מעריך ואוהב אותך. הדודות, הדודים והמשפחה המורחבת דאגו לתמיכה בכל מה שצריך וחיזקו אותי ואהבו כאילו הייתי הבן שלהם. החברים הקרובים שבאו לבקר ולהיות איתי, ראיתי כמה אני חשוב לכם. זכיתי להמון תמיכה מאוהדי ואנשי כדורגל מכל הארץ, מאנשים שלא הכרתי ופשוט רצו לחזק. תודה על הביקורים, המחוות המרגשות, ההודעות והדאגה, אני אוהב אתכם ומודה לכם על הכל!
שואלים אותי הרבה מתי או אם אני אחזור לשחק כדורגל, וזאת גם הייתה השאלה הראשונה שלי כשיצאתי מהניתוח. לשחק כדורגל זה הדבר שהכי חסר לי בעולם ואני הכי מתגעגע אליו, וקשה לי לחשוב שאולי זה לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר. אני אחרי חצי שנה של שיקום והדרך עוד לפניי והיא ארוכה. אני אמשיך לעבוד קשה ולהתקדם בתקווה שאגיע הכי רחוק שאפשר ושיום יגיע וכל זה או הרוב יהיה מאחוריי".
