מאור מליקסון בראיון ל"ישראל היום": "הספרים? המשפחה שלי קיבלה הלם תרבות"

חמש שנים לאחר הפרישה וכמעט שנה וחצי לאחר שגם תלה את משרוקית האימון ועזב בפעם השנייה את הפועל באר שבע, מאור מליקסון כבר יותר מכדורגלן עבר. הוא סופר, מעביר הרצאות וחבר בפאנל הפודקאסט של 'הפודיום'. 

אחרי שבחלק הראשון של הראיון הוא דיבר על ההחלטה לפרוש מחיי הכדורגל והחיים החדשים בתקשורת, כאן מליקסון חושף את הסיבות למעבר למרכז, חיי המשפחה וגם סיפר על המפגש המרגש עם ליאו מסי על הדשא.

בוא נחזור לספרים שכתבת, איך זה בעצם התחיל מבחינתך?

"בזמן ששיחקתי התחלתי לכתוב סוג של יומן, אבל שמתי את זה בצד. כשפרשתי התחלתי לסדר את זה עם כותרות, אבל עדיין לא חשבתי שאוציא ספר. אבא שלי ז"ל אהב מאוד לקרוא ספרים, והוא מאוד התלהב. ואז אבא נפטר והיה לי שבוע מאוד קשה. ביום שהסתיימה השבעה וחזרתי הביתה החלטתי לכתוב ספר, לעצמי, בלי לדעת אם אוציא אותו.

"הכתיבה זרמה, והכל מהזיכרון. בסוף היה לי ספר מוכן שהוצאתי עליו כמה עשרות אלפי שקלים. אבל אמרתי לסימון שאני לא חושב שזה רעיון טוב, שזה מוגזם, שלא היה ספר כזה של שחקן שמספר שטויות. בסוף הוא הצליח לשכנע אותי. רעדתי מפחד איך יקבלו אותו. כבר ביום הראשון הוא הפך לרב־מכר.

"זה ממש מילא אותי, ברמות שאי אפשר לתאר. לכמה ימים אפילו הרגשתי שוב את הטירוף של הכדורגלן. אמרתי לעצמי - 'מתברר שיש בחיים עוד דברים חוץ מכדורגל'... הכתיבה גרמה לי לריגוש שהיה חסר לי.

"עוד לפני שסיימתי את הספר הראשון כבר התחלתי לכתוב את הספר השני. ועכשיו כולם משגעים אותי מתי ייצא השלישי, והאמת היא שאני לא מצליח לכתוב מילה אחת.

"אם הייתי כותב כל הקריירה, היו לי כבר שישה או שבעה ספרים. ואגב, לפחות עשרה שחקנים אמרו לי שבעקבות הספרים שלי הם גם התחילו לכתוב. כי הם רוצים לעשות משהו דומה כשהם יפרשו. ואני מדבר גם על חבר'ה צעירים".
"דרדלה לחיבורים" ו"שובו של המיסניק".

תסביר את השמות.

"דרדלה לחיבורים זה בעצם סיפור הקריירה שלי, שהתחילה בצורה מוזרה, סוג של דרדלה, והסתיימה בחיבורים, עם ההצלחה והאליפויות בבאר שבע. השם מאוד תפס, זה ממש הפך למושג. ומיסניק? זה ההוא שבוכה אחרי שקיבל 98 במבחן. הוא לא רע, אבל הוא מציק. זה בסופו של דבר הומור עצמי".

כתבת לפני הספרים?

"כלום, שנאתי לכתוב, אין לי בגרות. אם היית רואה איך אני מחזיק עט, היית מת מצחוק. למשפחה שלי זה היה הלם תרבות כשהבינו מה אני עושה. כשהתחלתי לכתוב את הספר השני הייתי יורד למרתף לכמה שעות כל יום. אחרי שבועיים היו לי 55 אלף מילים כתובות".

השלב הבא זה הרצאות.

"שנתיים כמעט עבדתי על ההרצאה, שוב הפרפקציוניזם מתוך בהלה שלי. עשיתי כבר 7-6 הרצאות סגורות, מאוד נהניתי והתרגשתי. אני מספר על הקריירה, על המכשולים שעצרו אותי, הכל עם הומור ושטויות. בקרוב אעשה גם הרצאה פתוחה".

כמי ששיחק מול 30 ו־40 אלף צופים, יש לך פחד קהל?

"ברור. אם היית אומר לי לפני שנתיים שאני אעמוד ואדבר מול 100 אנשים, הייתי אומר לך שאתה משוגע. זה ממש לא דומה ללשחק באצטדיון עם עוד אנשים, כשאתה לא באמת רואה את האנשים ביציע".

"ההומור? ירשתי את זה מאמא"

בוא נדבר על ההומור, כי זה בעצם מה שמאפיין את הכתיבה שלך. והאמת היא שגם בפודקאסט אתה מפיל אנשים עם חוש ההומור הפרוע שלך.

"זה משהו שתמיד היה לי. אמא שלי רבקה היא אישה מאוד מצחיקה. כנראה ירשתי את זה ממנה. אני זוכר את עצמי כנער, היינו יושבים על הספסלים ליד 'פיצה פצץ' ומסתלבטים האחד על השני. ביבנה הרי לא היה מה לעשות חוץ מזה. ובכדורגל בחדרי הלבשה אם היית שואל, אז היו אומרים לך שעם מאור זה תמיד צחוקים".  

ועד כמה אתה עובד על הפאנצ'ים, או שזה בא לך בטבעיות?

"אני תמיד מגיע מוכן עם שניים־שלושה פאנצ'ים, אבל בסוף מה שיוצא הכי מצחיק זה מה שמגיע באופן טבעי. אגב, הציעו לי לעשות סטנד־אפ, אבל אני לא חושב שאני מספיק טוב כדי לעשות את זה".

ב־20 שנות קריירה, מה היה המשחק הכי מרגש?

"משחק האליפות של באר שבע ב־2016 נגד סכנין. ממש הרגשתי שיש לי על הגב 40 שנה. לא נולדתי בבאר שבע, אבל הרגשתי הכי באר־שבעי מכולם. למרות שסכנין הובילה, לא היה לי ספק שננצח. גם אם היו מובילים 0:2. בישלתי את השוויון לבוזגלו, הבקעתי את השער השני ואני זוכר את עצמי משחק ובוכה. שום דבר לא משתווה לרגשות שהיו במשחק הזה. זה היה מטורף, אוהדים בכו כשעלינו לחימום".

נחשבת לשחקן מאוד טכני, והשיא אולי היה מסירת הראבונה ששלחת מ־60 מטר לברק בדש...

"אתה יודע מה הכי מצחיק? ניצחנו את מכבי נתניה 0:4, הבקעתי אחד ובישלתי שלושה, והכל נשכח. כולם זוכרים רק את הראבונה. אחרי המשחק קיבלתי את אחת המחמאות הכי גדולות, כשראובן עטר אמר לי שאני מזכיר לו את עצמו".

למה בעצם חזרת ליבנה? הרי אתה כל כך מזוהה עם באר שבע וגרת בדרום מאז שחזרת לארץ.

"קודם כל אני יבנאי, אשתי טל יבנאית, המשפחות של שנינו גרות בעיר. האמת היא שרצינו להישאר בדרום, סיימנו לבנות בית בעומר, גרנו בו שנה. אבל אז עזבתי את הכדורגל והילדים רצו להיות ליד סבא וסבתא והבני־דודים. אז החלטנו לעשות ניסיון של שנה. הילדים כבר במסגרות, ואני מניח שבשנים הקרובות נמשיך לגור ביבנה".

ואתה ממשיך לנסוע לתל אביב ברכבת?

"בטח, להיכנס עם הרכב לתל אביב זה אסון. הרכבות בדרך כלל עמוסות, אז אני יושב על המדרגות, ואנשים מצלמים אותי מהצד".  

בוא נדבר קצת על המשפחה, יש לך בן ושתי בנות. ליאם בן ה־11 משחק בהפועל ת"א יחד עם התאומים רוי וריי בלילי.

"ליאם התחיל בהפועל באר שבע והוא כמובן אוהד, היחידי בין החברים שלו בהפועל ת"א. הוא קשר התקפי. התנועות זה בול אני. כבר קרה שאנשים שראו אותו ולא יודעים מי אבא שלו אמרו - 'הוא רץ כמו מליקסון'.

"אם הוא יהיה כדורגלן? זה מורכב. מצד אחד זה כיף גדול, אבל מצד שני יש גם את הדברים הפחות נעימים במקצוע. בסוף, אם לילד זה עושה טוב, זה הכי חשוב. ובמילא בעוד כמה שנים הוא יעשה מה שהוא רוצה".

"הייתה תקופה שרציתי שמסי יצליח יותר ממני"

אחד הרגעים הכי זכורים שלך היה כש"תלית" את החולצה אחרי השער מול מכבי ת"א במשחק האליפות של 2017 בנתניה.

"זה היה מתוכנן, שחזרתי את מה שמסי עשה כמה שבועות לפני כן. אני הרי מעריץ ענק של מסי. אגב, בניגוד למה שנאמר, עשיתי את זה מול האוהדים של באר שבע שישבו ביציע העליון, כי בתמונה רואים את האוהדים של מכבי שישבו למטה".

אפרופו מסי, החלפת איתו חולצות.

"זה היה בנובמבר 2005, משחק השלום בקאמפ נואו שארגן שמעון פרס. הייתי אז בבית"ר ירושלים, בן 20. הכוכב הכי גדול של בארסה היה רונאלדיניו, שלפני המשחק הציג את כדור הזהב שלו.

"באוטובוס הדיבורים היו עם מי מחליפים חולצות. ואני בתור אוהד ברצלונה הכרתי את כולם. מסי רק התחיל אז לשחק בבוגרים, ורוב החבר'ה שלנו לא הכירו את הילד בן ה־17 הזה. ואז בחימום במחצית ניגשתי אליו לספסל, פניתי אליו 'מיסטר מסי', וביקשתי ממנו שבסיום נחליף חולצות.

"שנינו נכנסנו כמחליפים, ובדקות האחרונות עזבתי את הצד שלי ורצתי לידו כדי שאחליף איתו חולצות. הוא היה מספר 30, אפילו לא 19. למרות שהוא היה עצבני הוא נתן לי את החולצה. לחצתי לו את היד והלכתי. היא אצלי בארון, לא כיבסתי אותה.

"הייתי אמור להיות בגמר המונדיאל. סגרתי כבר את הטיסה לקטאר, אבל בסוף החלטתי שאני לא מסוגל לטוס כדי לראות את המלך שלי מתרסק עוד פעם. בסוף ראיתי את הגמר בבית, כי פחדתי להיות עם אנשים. רק אני, אמא של אשתי והבן שלי ישבו וראינו. ואני בוכה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"לא חשבתי שאגיע למצב ששחקן כדורגל יגרום לי להרגיש ככה. היתה תקופה בקריירה שרציתי שהוא יצליח יותר ממני. אני לא יודע איך להסביר את זה. מבחינתי מסי הוא הגדול מכולם בכל הזמנים, ובפער".