מחצית אחת בחיפה מאחורינו, שני מחזורים וחצי לסיום העונה. מה שהיה אמור להסתיים בעונת אליפות קלה, מהירה ואלגנטית, הפך פתאום לאירוע כבד ומיוזע שהסתבך כמעט בלי סיבה נראית לעין.
הפועל ב"ש ומכבי ת"א הן היריבות הגדולות של מכבי חיפה – אבל האויב הגדול באמת של האלופה היוצאת והנכנסת – הוא מכבי חיפה עצמה. היא דומיננטית יותר גם במחצית הזאת, אבל הצל שלה והיא עצמה רודפים זה אחר זה ומכניסים את כולם לעווית שלופת את הגוף, ולא משחרר.
דקה אחרי שנפסל השער של חזיזה, מכבי ת"א, בגדול קבוצה שנועלת כבר כפכפים של ים, דוהרת בצד השני. איילון אלמוג, נוסע סמוי שלא מוצא את עצמו, ניפנף בקלות עם שמאל את פלאניץ' והגיש אסיסט מושלם לראש של פריצה. הפחד התגלגל לאורך ורוחב היציעים.
30 שנה אחרי שהכדורגל הישראלי התקבל לאירופה, בתי הדין המשמעתיים כאן מתנהלים כמו בתי דין שדה בחונטות הצבאיות של דרום אמריקה, ובגלל עצלות מחשבתית ומבצעית, סוגרים יציעים באצטדיונים, מונעים מעשרות אלפי אוהדים הגונים להגיע - ויוצרים כאוס שאני מתחיל לחשוד שהוא מכוון.
ככה יוצא שאנשי תחזוקה נאלצים להיתלות בין שמיים לארץ כדי להתקין רשתות שיחצצו בין מחנות האוהדים, כדי למנוע אירוע שעלול להתפתח לתוהו ובוהו מסוג חדש.
על המגרש שתי פציינטיות מוכרות זו לזו מפעם. חיפה טיפה השתחררה מפתולוגית המפגשים האלו, אבל השבועות האחרונים ומפגני החולשה והרפיון של האלופה, העלו תהיות איזה שד ייצא ראשון מהבקבוק – הצהוב, או השדים שמלווים את חיפה.
הקהל שלה ממתין שיחזור הסדר החדש, הטבעי, הסביר, שבו קבוצה שטובה מיריבתה לאורך העונה ברוב הפרמטרים, תסגור עניין ותיקח את האליפות ה־14 שלה בפחות מ־40 שנה (לעומת רק 9 של מכבי ת"א בתקופה הזאת).
בדקות הרעות האלו שלהם, כשמכבי ת"א כמעט גמרה את המשחק עם שער שני חוקי לגמרי, האליפות רק התקרבה לחיפה יותר כי ב"ש עלתה לפיגור. ואז, במקום שאין בו אנשים שייקחו את גורלם בידם - יש איש אחד, צ'רון שרי. חשבתי שזה יספיק להעביר את כתר שחקן העונה, שהתיישב כבר על ראשו של אצילי, לראשו של שרי.
והם עדיין מפסידים בפנדל. רע להם שיש מכבי ת"א, אבל כמה טוב שיש הפועל ת"א.
