אחד המהלכים החשובים של הקיץ עבר לנו מתחת לרדאר. בתחילת יולי שחררה עירוני נס ציונה הודעה שלא תפסה כותרות: הקפטן טל דן האריך חוזה בשנתיים. דן, בן 32.5, משחק כבר שמונה עונות בקבוצה, לא עזב גם כשירדה לליגה השנייה, ובתום חוזהו החדש יסגור עשור במועדון.
לא נותרו כמעט סמלים בכדורסל הישראלי, ודן, הסמל של נס ציונה, צריך להיות גם הסמל של הליגה כולה. הוא שחקן מצוין, שמשום מה לא זכה אף פעם להיקרא לנבחרת, וכשבוחנים אותו לא הכל צריך להימדד בנקודה יותר או פחות בסטטיסטיקה. דן הוא מסוג השחקנים שיש להם השפעה חשובה על הקבוצה ועל חדר ההלבשה, וצעד כזה מעיד המון על נס ציונה, שמעבר להיותה קבוצה תחרותית, היא בית עבור השחקנים שלה, ומשדרת יציבות והסתכלות קדימה. אבל מבט לעתיד זה לא רק טיפוח צעירים, ונס ציונה הוא מועדון קטן וצנוע, שחושב בגדול.
הפועל חולון הלכה בדרך דומה כשהחתימה את שלומי הרוש (צעיר מדן בפחות משנה) על חוזה לשנתיים נוספות, וגם הוא יסגור עשור בקבוצה. "הוא הרבה מעבר לשחקן עבורנו", אמר עליו היו"ר איתן לנציאנו, שכבר בינואר דאג להאריך בשנתיים נוספות את חוזהו של גיא פניני (36).
הדוגמאות האלה מרככות במשהו קיץ קשה שעבר על השחקנים הוותיקים בכדורסל הישראלי. בקצה השני של הסקאלה יש לא מעט דוגמאות של קבוצות שבחרו ללכת בנתיב אחר, ועבור אותם שחקנים עם ניסיון עשיר העונה שבפתח היא לא פחות ממלחמת הישרדות. דווקא בגיל שבו היו אמורים ליהנות מפרי הקריירה והמעמד, הם נאלצים להתחיל מחדש, לעיתים בתנאים לא פשוטים.
ריאל מדריד האריכה כבר באפריל את חוזהו של פליפה רייס בן ה־39 בעונה נוספת, אחרי 16 עונות במועדון. חואן קרלוס נבארו עשה את כל הקריירה האירופית שלו במועדון אחד, פרש בגיל 38 ונשאר חלק מברצלונה, ופאוליוס יאנקונאס (35) יפתח את העונה ה־16 שלו בז'לגיריס קובנה. בליגת העל שלנו, למרות הדוגמאות שאיתן התחלתי, הדרך עוד ארוכה בכל הנוגע ליחס לשחקן הוותיק, בטח אם מדובר באייקונים במושגים שלנו. חלקם התקשו למצוא קבוצות, חלקם חוו ירידה במעמד ורובם מתמודדים עם ירידה דרסטית בשכר.
מתברר שזה לא משנה אם עשית היסטוריה ושינית את פני המועדון כמו שעשה ליאור אליהו בהפועל ירושלים, או אם שיחקת שש שנים בקבוצת אוהדים כמו רביב לימונד, כי במצב הנוכחי שחקנים מתבגרים נאלצים להחליף מקום כדי להוכיח את עצמם מחדש ולשמר את הקריירה.
יותם הלפרין, שותפו של אליהו למהפכה הירושלמית, פרש מכדורסל בקיץ שעבר ונשאר בתפקיד ניהולי במועדון (צעד מבורך). אליהו, לעומתו, נאלץ לעזוב את הבירה אחרי שש שנים. מדובר בשינוי דרסטי עבור מי שכל חייו שיחק בטופ הישראלי ולא מעט שנים בטופ האירופי, ובגיל 34 ייאבק במקרה הטוב על כניסה לפלייאוף בליגת העל.
לימונד // צילום: עודד קרני
מחכים לפליפה רייס הישראלי
"אסיים את הקריירה בהפועל ת"א, לא רואה אפשרות אחרת", הצהיר לימונד לפני שנה בראיון ל"ישראל היום", אך מתברר שיש אפשרות אחרת. האדומים החליטו לוותר על הסמל, למרות שהוא מרגיש עדיין במלוא כוחו, ולימונד בתגובה התעשת מהר ועבר לנס ציונה. גם יוגב אוחיון גילה הקיץ שהעסק לא פשוט ושירושלים מוותרת עליו. הוא לפחות נשאר בצמרת עם חולון, אבל ירוויח משמעותית פחות כסף. אלו רק המקרים הבולטים, אבל גם ותיקים נוספים חוו קיץ לא פשוט עד שמצאו את דרכם לעונה נוספת בליגת העל, כמו אלישי כדיר (הפועל ת"א), אלכס צ'וברביץ' (מכבי ראשל"צ) ויונתן שולדבראנד (נשאר באילת).
הסברה הרווחת היא שהוותיקים צריכים לפנות את מקומם על מנת שהצעירים יפרחו. גם כאן נלך אל מודל ריאל מדריד שמראה לנו שאפשר גם וגם. במחזור פתיחת העונה שבה פליפה רייס יחצה את גיל 40, העלה המאמן פאבלו לאסו בחמישייה מול בדאלונה את אוסמאן גארובה בן ה־17.
אליהו היה צריך לסיים את הקריירה בירושלים, ולימונד היה צריך לפרוש באדום, בדיוק כפי שבזמנו פניני היה צריך לתלות את הנעליים ביד אליהו. מוטב לכולנו לשאוב השראה מהספרדים, ובינתיים אנחנו עדיין מחכים כאן לפליפה רייס הישראלי.
