כשג'סטין דנטמון נחת בישראל בקיץ 2009 וחתם בהפועל עפולה, זו היתה הפעם הראשונה שלו מחוץ לגבולות ארה"ב. "זו היתה השנה המקצוענית הראשונה שלי ולא ידעתי למה לצפות, ניסיתי לזרום עם החוויה", הוא מספר ל"ישראל היום" לקראת המשחק של קבוצתו הנוכחית, פו אורטז, הערב מול הפועל ירושלים, "כשהגעתי לישראל הייתי מוכן להראות לכולם שאני יכול לשחק ברמה גבוהה, ובאמת היה לי טוב".
דנטמון אכן השתלב מעולה. מבחינה קבוצתית עפולה אמנם ניצלה מירידה ממש ברגע האחרון, אבל מבחינה אישית הוא סיים כמלך הסלים של הליגה עם 19.8 נקודות בממוצע. "זו היתה עונה משוגעת", הוא נזכר, "לא אשכח את הסדרה המטורפת מול עירוני ר"ג, שחזרנו מפיגור 2:0 ל־2:3. היו לנו הרבה שחקנים טובים ולקח זמן עד שהתחברנו".
גם מבחינה חברתית הגארד הצעיר השתלב בצורה מצוינת והפך לאחד החברים הטובים של גור פורת. "החבר'ה הישראלים היו נהדרים", הוא מפרגן, "גור היה בכלל מיוחד, הוא הזמין אותי אליו הביתה לארוחות ולהכיר את המשפחה שלו. הוא ממש דאג לנו שנרגיש בבית, לא אשכח לו את זה. תגיד, מה קורה היום עם המאמן אלי (רבי, י"מ), הוא עדיין מאמן?"
אתה יודע שכל הקריירה הוא מאמן רק קבוצות נשים והעונה איתכם היתה היחידה שלו בקבוצת גברים?
"לא הרגשנו את זה יותר מדי. עכשיו כשאתה אומר אני יכול להיזכר שהכדורסל שלו אולי היה טיפה אחר, אבל הוא עדיין בחור טוב וראו שהוא יודע על מה הוא מדבר".
אלי רבי. "רואים שהוא יודע על מה הוא מדבר" // צילום: עודד קרני
דנטמון שיחק במכללת וושינגטון. אחד מחבריו הטובים ביותר היה ברנדון רוי, שבסוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי סומן כפוטנציאל לאחד השחקנים הטובים באן.בי.אי, אך בשל פציעות ברכיים חוזרות ונשנות נאלץ לפרוש בגיל 26. "ברנדון הוא השחקן הכי טוב ששיחקתי איתו", מבהיר דנטמון, "במכללה הוא היה בלתי ייאמן ולמדתי ממנו המון. עצוב שהוא סיים את הקריירה מוקדם כל כך, אני בטוח שהוא היה יכול להשפיע על הליגה יותר ממה שעשה".
אחרי שעזב את ישראל ב-2010, יצא דנטמון מסע בליגת הפיתוח של האן.בי.אי, ביקר בוונצואלה ובעוד מקומות לפני שב-2014 קיבל את הזדמנות חייו ושיחק בז'לגיריס קובנה שם שיתף פעולה עם שאראס שהיה אז בעונותיו האחרונות לפני פרישה ממשחק פעיל ומעבר לאימון.
"היה ממש טוב לשחק עם שאראס, למדתי ממנו הרבה. אולי הקוראים יופתעו לשמוע, הוא היה קצת שקט, ממש לא כמו שהוא היום כמאמן. כיום הוא קשוח מאוד, אבל אז הוא היה יותר רגוע וזה היה מעניין לשחק איתו וללמוד ממנו, היה כיף וגם בסוף זכינו באליפות".
קריירה ארוכה עברה על האמריקני שמתנשא לגובה של 1.83 מ'. הוא שיחק בהמון קבוצות ומדינות, ונוסף על כך, מחזיק בכבוד המפוקפק של השחקן עם הכי מעט הופעות באן.בי.אי (8) בהכי הרבה קבוצות (3: סן אנטוניו, טורונטו ודאלאס).
כשאתה מסתכל לאחור, אתה מרוצה מהקריירה שלך?
"כן. הדבר הראשון שהייתי משנה זה הפציעות שמנעו ממני לחזור לארה"ב. כל השאר ככל הנראה קרה בסדר והיה צריך להיות ככה. אני עובד קשה כדי להראות שאני טוב וממשיך להוכיח שאני אחד הטובים בכל ליגה שבה אני משחק".
דנטמון, בן 34, כבר התחיל לחשוב על היום שאחרי. לאחרונה הוא רכש את הבעלות על תיכון בו למד במדינת אילינוי ולדבריו הכיוון שלו אחרי הקריירה הוא להתעסק במיזמים חינוכיים. "כל שחקן חושב על היום שאחרי. יש לי חלום לפתוח איזשהו עסק חינוכי שיהיה קשור לכדורסל או יכין את הצעירים לעולם העסקים. בינתיים אני מנסה ליהנות מהרגע כל עוד אני משחק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
