טורונטו, האן.בי.אי והחרטה היחידה.
"באמצע העונה ברוסיה ניגש אליי הסקאוט של טורונטו וביקש שאבוא אליהם לליגת הקיץ. אתה מבין? אני ששיחקתי בראש העין לפני כמה שנים יכול להגיע לאן.בי.אי. הוא אמר לי תבוא לליגת הקיץ, תוכיח את עצמך והכל פתוח. אבל אני פשוט לא יכולתי. זו היתה עונה קשה עם 90 משחקים ואין מטוס פרטי כמו באן.בי.אי. אתה בשדות תעופה כל היום, כבר לא זוכר באיזו ליגה אתה משחק ולאיזו עיר אתה מגיע, זו היתה חוויה מאוד סיזיפית. הייתי צריך לסיים את העונה שם, לא לנוח שנייה וישר לנסוע לטורונטו. כשאתה עושה עונה כזו טובה אתה אומר לעצמך אני אעשה עוד עונה טובה כזו והם ירצו אותי שוב. אנוח, אתכונן ובקיץ הבא אסע לשם. אבל הם לא רצו אותי שוב. היום אני יכול להגיד שזה הדבר היחיד שאולי אני מרגיש סוג של פספוס לגביו ואומר לעצמי 'יובי, למה לא אגרת כוחות ונסעת לשם. לך תדע לאיפה זה היה מתפתח?'. הייתי צריך להסתכל פנימה ולהבין שזו הזדמנות שבכלל לא בטוח שתחזור".
ההמנון והדמעות בנבחרת
"גם כשהייתי בהפועל ירושלים, בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שאהיה שחקן נבחרת ישראל. יש לי זיכרון אחד ממשחק מול מונטנגרו של פקוביץ' בהיכל ביד אליהו. 11 אלף איש ביציעים, הכל כחול-לבן, ואנחנו עומדים בהמנון והקהל שואג את התקווה. הסתכלתי על הפרקט, על האוהדים ועל עצמי וממש התחלתי לדמוע. אני, יובל נעימי, מבית זית שאף פעם לא ציפו ממני ליותר מדי, נמצא פה ולובש גופיה של הנבחרת. זה היה רגע מיוחד וטהור. אחד מרגעי השיא הגדולים שלי, יותר מסלי ניצחון או ניצחונות גדולים".
נעימי במדי הנבחרת, יורובאסקט 2011 // צילום: אי.פי
"גיא הראל לא היה צריך לשקר לי"
"בקיץ 2013, כשחזרתי לישראל, מנכ"ל הפועל ירושלים גיא הראל התקשר אלי. נפגשנו, והוא אמר לי שהם לא יכולים לשלם את מה שהרווחתי ברוסיה, אלא רק 70-60 אלף דולר. אמרתי לו בסדר גמור ונפרדנו. יום למחרת יותם הלפרין חתם שם ב־900 אלף דולר לשלוש שנים.
אין לי כעס כלפי הראל, ואני לא חושב שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא בדיוק התחיל לעבוד בקבוצה, ואני בטוח שעם הניסיון שיש לו היום הוא היה אומר לי את האמת: 'יש לי אותך ואת יותם על המדף, והחלטתי לבחור ביותם'. הייתי לוחץ את ידו וממשיך הלאה. הוא לא צריך היה לשקר לי. קצת נפגעתי מהסיטואציה, בעיקר שזה קרה בקבוצת הבית שלי. הסיפור הזה נתן לי גושפנקה לכך שאני יכול ללכת למכבי ת"א, כי לפני זה לא חשבתי לשחק שם בחיים.
היה ברור לי שאם אחזור לישראל אשחק רק בירושלים, אבל ברגע שהתנהגו אלי ככה - הבנתי שאני צריך לעשות מה שטוב ומה שנכון עבורי. זו פעם ראשונה שהאמת יוצאת לאור. הרבה אוהדים נפגעו מההחלטה שלי לחתום במכבי, אבל הם לא ידעו את האמת. הם לא ידעו שרציתי לחזור, אבל אמרו לי שאין כסף והלכו והחתימו שחקן אחר. אני מקווה שהם קוראים את זה עכשיו ויודעים את כל האמת".
"אתה באמת לא פראייר"
"ב־2005 הגעתי לאימון הראשון שלי בגבעת שמואל, והמאמן ננו גינזבורג הצביע לעברי ואמר: 'ליאור, בוא לכאן'. הסתכלתי סביב וחיפשתי מי זה ליאור. אמרתי לו 'אני לא ליאור, אני יובל'. אז הוא אמר: 'בסדר, יובל, ליאור, בוא לפה'.
בסוף האימון ניגשתי ואמרתי לו: 'אתה רואה את כל השחקנים פה, אני לא פראייר כמוהם, אני אהיה כוכב גדול יותר מכל אלה. לא יהיה מצב שלא תדע מה השם שלי'. אחרי כמה שנים, כששיחקתי בטריומף עם חוזה גדול, הגענו למשחק בצ'כיה מול נימבורק, וננו, שבינתיים עבר אליה, אמר לי: 'אתה באמת לא פראייר'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
