פרשת העברת משחקי החוץ של הפועל ירושלים והפועל חולון מטורקיה לבוסניה הוא סיפור קלאסי של מעז יצא מתוק.
בעקבות המלחמה הורגלנו, בלית ברירה, למצב שהמועדונים הישראליים אינם יכולים לארח את משחקי הבית שלהם בארץ ונאלצים למצוא מקומות חלופיים כמו היכל ה"פיוניר" במקרים של הפועל תל אביב, הפועל ירושלים ומכבי תל אביב, וההיכל בריגה במקרה של הפועל חולון. גם משחקי החוץ של חלקם הושפעו במידת מה: חלקם נערכו ללא קהל או בהגבלה על מספר הצופים מחשש להתפרעויות, ובאחרים נאסרה הכנסה של דגלים, בדגש על דגלי אש"ף. השיא נשבר כאשר הרשויות הטורקיות הודיעו שאין ביכולתן להבטיח את שלום הציבור במשחקי החוץ של הפועל חולון והפועל ירושלים במסגרת ליגת האלופות בכדורסל, אם אלה ייערכו כמתוכנן בבורסה ובאיסטנבול.
בגלל שבשני המקרים כאב הראש של חיפוש אחרי מגרש חלופי נפל על הטורקים דווקא, קרה דבר מדהים. עיניהן של שתי קבוצות המארחות – גלאטסראיי שהייתה אמורה לארח את הפועל ירושלים ובורסאספור שהייתה אמורה לארח את הפועל חולון – הופנו לכיוון של בוסניה והרצגובינה. לבוסניה קשר מסורתי לטורקיה בשל העובדה שהמוסלמים מהווים בה את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר (כ-51 אחוזים), ואם זה לא מספיק, הרי שמועדון הכדורסל איגוקאה מייצג את בוסניה בליגת האלופות ואולמו הביתי בעיר לקטאשי מוכר היטב לקבוצות הטורקיות.
משהוחלט סופית להעביר את משחקי הבית הן של גלאטסראיי והן בורסאספור מול הישראליות לבוסניה, התברר למרבה התדהמה שדווקא הפועל ירושלים ופועל חולון ירגישו שם בבית. אמנם זה פחות יורגש באולם, כי המשחקים ייערכו ללא קהל, אבל בחוץ התמיכה בישראל ובנציגותיה תשלוט לגמרי ותורגש בכל המובנים.
ההסבר לתופעה נעוץ במורכבותה הייחודית של בוסניה ובמבנה של המדינה הזאת. כאמור, בגלל העובדה שהמוסלמים מהווים כמחצית מאוכלוסייתה נוצר לבוסניה דימוי של מדינה מוסלמית אלא שזה רחוק מלשקף את כל התמונה. שאר האוכלוסייה של בוסניה מתחלק בין סרבים (כ-33 אחוזים) וקרואטים (כ-16 אחוזים). הם, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש מתים על בני ארצם המוסלמים, במיוחד לאור העובדה שהפצעים של מלחמות הבלקן שלוו במעשי זוועה והביאו ליצירתה של בוסניה העצמאית טרם הגלידו.
יתרה מזאת, מרבית האוכלוסייה הסרבית של בוסניה מרוכזת באזור הסרבי המכונה רפובליקה סרפסקה והנהנה מממשל עצמאי, ואף על פי שמדובר במדינה אחת לכאורה, שני החלקים של בוסניה פועלים כשני ניגודים. דוגמאות לא חסרות, במיוחד בהקשר של ההתמודדות בין טורקיה לישראל. אם בסראייבו בירת בוסניה טורקיה וארדואן זוכים לאהדה רבתי, בבניה לוקה בירת רפובליקה סרפסקה מתעבים אותם. אם בעקבות פרוץ המלחמה בין ישראל לעזה ברחובות סראייבו נראו הפגנות פרו-פלשתיניות, בניין הנשיאות בבניה לוקה הואר בגאון בדגל ישראל ענק.
כאן המקום להזכיר את הנשיא של רפובליקה סרפסקה מילורד דודיק, שדמותו המיוחדת חולשת על כל חלקה באזורים הסרביים של בוסניה. דודיק הוא תומך ישראל מובהק, שאינו מהסס לעמוד לצד היהודים ומדינתם בכל הזדמנות, אף תוך נטילת סיכון ומחיר אישי. סביבתו הקרובה מעידה שהיחס הזה חורג מכל שיקול פוליטי, ואין דרך טובה יותר לתאר אותו מאשר המילה 'אהבה'.
לדודיק, יליד כפר בפאתי לקטאשי, יש אהבה נוספת. הוא שיחק כדורסל בצעירותו, וכשעלה לגדולה תרגם את תשוקתו למשחק לתמיכה בקבוצה המקומית. חברת איגוקאה, שהייתה מקושרת אליו, הפכה לספונסר של הקבוצה מלקטאשי. מילורד דודיק הוא נשיא הכבוד של המועדון, ובנו מכהן כמנכ"ל הקבוצה. בספטמבר השנה חגג המועדון 50 שנים להיווסדו, ולטורניר שנערך לכבוד המאורע הוזמנה הפועל ירושלים. אחרי הטבח ב-7 באוקטובר הוא אף הציע לכל הקבוצות הישראליות לארח את משחקיהן בלקטאשי.
כעת שתי האהבות של מילורד דודיק – לישראל ולאיגוקאה - נפגשות. בהשראתו, תושבי רפובליקה סרפסקה עושים הכל כדי שדווקא הפועל חולון והפועל ירושלים, ולא הקבוצות הטורקיות, ירגישו אצלם בבית ומאחלים לניצחון הקבוצות הישראליות במשחקים שייערכו בלקטאשי היום ומחר.
