1. מי מכם יודע מה שמותיהן של חמש המתעמלות האמנותיות של נבחרת ישראל? אף אחד, מה? רגע, מי מכם יודע שמות של ארבע מהן למשל? לא לא לא. מי שיודע שמות של שתיים, שידבר איתי בפרטי ויקבל פרס.
בשבת ב-4 לפנות בוקר תעלה נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל לשני תרגילים. אחד עם כדורים, והשני עם אלות וחישוק. כל תרגיל יימשך שתי דקות וחצי, ושיקלול של שני התרגילים יקבע גורלות, לחסד או לשבט, לפודיום או לסוף קריירה, טיסה ארוכה הביתה והורדת מסך על פרק חיים מפרך שאין דומה לו, שאף אחת מחמש המתעמלות לא חושבת לשחזר גם אם יצמידו להן אקדח לרקה.
התקשורת הישראלית כולה, כולל זו המסקרת המשלחת הישראלית צמוד, מתייחסת לנבחרת האמנותית כמעט כמו סרח עודף. היא יודעת במקרה הטוב שלמאמנת שלהן קוראים אירה ויגדורצ'יק, שיש כמה בלונדיניות ואחת עם שיער כהה. כשנצטרך, ואם תהיה מדליה, נרוץ אליהן, נתאמץ לזכור מי זו זאת, ובשבוע הבא נביא את אירה לאולפן של "שש עם". חמש בנות באולפן זה צפוף, ויש גם קורונה.
הישראלים ברובם מתוודעים לראשונה שיש לנו בכלל ענף כזה שנקרא התעמלות. ארטיום דולגופיאט עשה את זה בתחילת שבוע, ולינוי אשרם היא, ובצדק, המאמי הלאומית כבר מזמן, מהסולו שלה בהתעמלות האמנותית.
היא כבר מספיק מוצלחת, מצויינת, יפה ומפורסמת, כדי להשתתף עוד לפני טוקיו בקמפיינים מסחריים בטלוויזיה. אבל כשמדובר בנבחרת קבוצית, אנחנו מתחילים להסתבך ומאבדים עניין.
אז בסוף השבוע סיפור חייהן של חמש הבנות יסתיים בכל מקרה, ואנחנו מקווים שלטוב. מבחינת המתחרות – רוסיה, שהמציאה ושולטת בענף לטוב ובעיקר לרע, היא המועמדת הפייבוריטית לזהב. אחריה יש שבע נבחרות עם סיכוי שווה למדליות שהן לא זהב: ישראל, בולגריה, איטליה, אוזבקיסטן, יפן, בלארוס ואוקוראינה. במקרה של השבע הנוספות, בכל יום נתון הן יכולות לעמוד על הפודיום.
משיחות מתוך המחנה בטוקיו ברור שהבנות מאוד ממוקדות, משתדלות להתעלם עד כמה שאפשר מכל רעשי הרקע, ובעיקר דממת הרקע. רוב השנתיים האחרונות הן עבדו תחת אפס חשיפה. בתקשורת הזכירו רק את התוצאות המצויינות שלהן באליפויות עולם ואירופה, ובכך זה הסתכם. השתיקה שלהן מתדלקת את הרצון שלהן לסיים את טוקיו הכי טוב שהן יכולות.
בסופו של דבר, את ההתעמלות האמנותית בישראל, כמו בעולם, מנהלת בעיקר פוליטיקת יצרים ושנאות, שמקריבה לא פעם מתעמלות אומללות בגלל שנאות אישיות של מאמנות. מדינות רבות הפרידו את האמנותית מההתעמלות הכללית, כי מדובר בענף, שהתוצאות שלו לא תמיד מוכרעות על המזרון אלא בעיקר בשולחן השיפוט. אם אתם שואלים אותי – הייתי סוגר את ההתעמלות האמנותית וזורק את המפתח לים. רגע, תזכרו את שמותיהן של חמש המתעמלות שלנו, ותחזיקו להם אצבעות: אופיר דיין, קארין וקסמן, יולי טלגין, נטלי רייץ' ויאנה קרמנקו.
2. כשסיימתי שיחה עם ארטיום דולגופיאט ביום רביעי אחה"צ, הוא היה בדרכו לאולפני ערוץ 12 בנווה אילן. בשבוע שבו נחשפה הארץ לאיכויותיו כספורטאי, וגם לאישיותו העדינה, המנומסת, הגיע "לשש עם" עמליה דואק. בהתחלה חשבתי שהתוכנית חרגה מהרגלה, בגלל גודל המעמד והספורטאי שהגיע לכבד אותה, ודואק תפתח ותדבר איתו כמה שתדבר, ושתחרר אותו לשאר עיסוקיו הרבים של ארטיום.
דואק עוד התחנפה אליו ואמרה שמעולם היא לא זוכרת מחיאות כפיים והתרגשות כפי שהוא התקבל בכניסה לאולפנים, אבל אז ביקשה ממנו לחכות ובמשך 50 דקות דילגה מנושא לנושא, ולפני שיצאה לפרסומות, הזכירה לארטיום שתכף תפנה אליו, וקידשה את אתוס "עוד דקה נשוב" המעצבן של אילנה דיין.
אשמח אם בהזדמנות קרובה, למשל כשערן זהבי יבקיע שער מכריע בליגת אלופות והוא יוזמן לתוכניתה, שתנסה דואק לתת לו להמתין 50 דקות, לפני שתפנה אליו. תרגיעו, לזהבי היא לא תעז לעשות את זה. לארטיום אפשר. אז זהו, שאי אפשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו