כשהכל מסתדר. נראה שעל האליפות הזו נכתב מראש - כל מה שאפשר ניתן לנבחרת העתודה של ישראל. תחילה סיימנו במקום האחרון בבית המוקדם, אבל שיטת המשחקים קבעה מראש שכל המשתתפות ממשיכות לשלב הנוקאאוט.
הסיכוי שלנו לנצח את נבחרת ספרד הוא אחד לעשרה משחקים, האחד הזה הגיע באליפות. בחצי הגמר היינו אמורים לקבל את ליטא החזקה, אבל בלגיה הפתיעה, ובדיוק אחרי 3 דקות מולנו איבדה את השחקן הכי טוב באליפות, ת'יס דה רידר (פציעה).
אין דברים כאלה, נשבר הלב 💔
— Eurozone Basketball (@EuroZoneBasket) July 16, 2023
pic.twitter.com/MiE3QYmejv
אל תיתנו לכל מה שהסתדר להוריד מההישג של השחקנים של אלעד חסין, כי הזדמנויות צריך לדעת לנצל ואת זה הם עשו באמנות, כוחם היה באנדרדוגיות שלהם לאורך כל הדרך.
הנבחרת ידעה להתנהל מצוין מהעמדה הזו, והלחץ היה על היריבות. באף אחד משבעת המשחקים באליפות, כולל בגמר מול צרפת, לא הגענו כפייבוריטים, מה שמעיד יותר מכל על הדרך שעשינו בכרתים. קיבלנו נבחרת שתחילה רק רצתה לחזור הביתה בשלום - להישאר בדרג א' - ולבסוף חזרה עם מדליה נוספת.
זו הפעם החמישית ברציפות שבה העתודה מגיעה לארבע הגדולות באליפות אירופה עד גיל 20, ארבע פעמים היא גם המשיכה לגמר. נכון, דבר לא משתווה לזכייה בתואר, אבל עדיין אפשר להגיד: ההישג באליפות הזו הוא הכי גדול ביחס לפוטנציאל, לציפיות.
שחקני נבחרת העתודה בטירוף לקראת גמר אליפות אירופה
זה ההישג הכי לא צפוי שיש, כי נתוני הפתיחה הראו שזו הנבחרת שמצוידת בהכי מעט כישרון וניסיון לעומת הקודמות שלה בגילים האלה בשנים האחרונות. אמנם כולנו נהנים עכשיו מהיכולות של דני וולף, אבל צריך לזכור שלפני האליפות הוא היה בגדר חידה.
גורם ההפתעה. שימו לב לרמת ההגנה שהנבחרת הציגה עד הגמר. בשום משחק, כולל בשני הפסדים, היא לא ספגה יותר מ־70 נקודות. בכל הניצחונות היא גרמה ליריבות לאבד 20 כדורים בממוצע. כמעט בכל משחק הכוכב של היריבה שותק על ידי החבורה של חסין.
ההגנה היא חלק מהעליונות הטקטית של ישראל, שתמיד היתה חזקה וכנראה הכי טובה בתחכום ובדרכים להפתיע יריבות, שלא הסתדרו עם ההגנות המתחלפות והאזוריות ועם החילופים האוטומטיים בין שחקנים בהגנה. אחת הסיבות לעליונות הטקטית היא איכות המאמנים שמונו לנבחרות הצעירות. הן מקבלות מאמן מנוסה מליגת העל (ולא מהאיגוד, בניגוד לנבחרות אחרות). בשנה שעברה זה היה אורן אהרוני, וקודם לכן אלו היו אריאל בית הלחמי ועודד קטש, והקיץ קיבל את התפקיד אלעד חסין.
האנשים על הקווים מחזירים אותנו לגורם ההפתעה, וגם לדני וולף, שעד לפני כמה שבועות כלל לא הכיר את חבריו לנבחרת. למעשה, עד לפני כחודש הוא לא ידע מה זה כדורסל אירופי, ולכן עזבו רגע את היכולות המגוונות שלו על המגרש - היכולת שלו להסתגל במהירות ל"כדורסל אחר" ממה שהכיר, זו הגדולה הממשית שלו. הוא הצליח להאפיל אפילו על הכוכב הבלתי מעורער של הנבחרת, נועם יעקב (שחקן יורוליג בעונה הבאה), שנתן טורניר ענק.
עתיד אחר. השאלה הגדולה היא מה הלאה. לגבי וולף, סביר להניח שאחרי קריירת מכללות הוא ינחת באחת הגדולות בליגת העל, אבל עד אז הוא יכול גם להמשיך לנבחרת הבוגרת, ועל הדרך לתת עוד טורניר אחד עם העתודה, שהעתיד שלה נראה טוב, כשעם וולף ימשיך יעקב ואליהם יצטרף הכוכב הבא בן שרף. לעומתם, הסיפור של שאר שחקני העתודה אחר. אמנם הם היו שותפים לניצחונות על שחקנים שבעתיד יהיו שחקני יורוליג (טורקיה היא דוגמה בולטת), אבל להם זה לא יקרה. ספק אם יגיעו בכלל לנבחרת הבוגרת.
לכן צריך לבחון, מעבר לוולף וליעקב, איך תתפתח הקריירה של רון ציפר, יובל לוין ודניאל גואטה, למשל, כי כאן הבעיה הגדולה. צריך שינוי בדרך ושיפור כדי שגם הקריירה שלהם תתפתח. אחרי הכל, נבחרת העתודה זוכה במדליה אחרי מדליה, אבל הנבחרת הבוגרת לא מצליחה להגיע אפילו לשמינית גמר אליפות אירופה.
