אין דבר זר ומוזר יותר כיום מאשר קמפוס של קולג' אמריקני. עד לפני זמן לא רב האמריקנים עדיין העריצו את האוניברסיטאות שלהם. ואכן, היה במה להתגאות: במדעים, מתמטיקה, הנדסה, רפואה ועסקים, האקדמיה האמריקנית הייתה פורצת דרך. ובתחומים רבים מוסדות אלו הם עדיין מהמובילים בעולם. אין ספק, ההשכלה הגבוהה האיכותית שלנו מסבירה הרבה ממעמדה המוביל של ארה"ב בעולם.
לאחר הניצחון במלחמת העולם השנייה, שהושג רבות בזכות העליונות המדעית, התעשייתית והלוגיסטית של אמריקה, התואר האקדמי הפך לתנאי סף של קריירה משגשגת. חוק מיוחד איפשר ל-8 מיליון חיילים משוחררים להכנס למוסדות הלימוד, ורוב הבוגרים השיגו משרות טובות.
מסוף שנות ה-40 ועד לשנות ה-60 האוניברסיטה האמריקנית הייתה מקור עשיר של השכלה וחינוך מתמיד, שהציג בפני המעמד הבינוני בארה"ב את העושר של הספרות העולמית, מהומרוס עד טולסטוי.
למרבה הצער, יש מעט מאוד דמיון בין ההשכלה הגבוהה של פוסט-מלחמת העולם השנייה, לבין המתרחש באוניברסיטאות כיום. אפילו בשנות ה-60 הסוערות, כאשר הקמפוסים הוצפו במחאות רדיקליות ובאלימות תקופתית, לא נפגע חופש הביטוי, וגם הקוריקולום האמפירי הבסיסי שרד את הכאוס של הסיקסטיז.
כעת, כל זה אבד.
במקום זאת, דמיינו מקום בו תעודת גמר של תואר ראשון אינה ערובה לכך שהבוגר מסוגל לדבר, לכתוב ולתקשר באופן קוהרנטי או לחשוב אינדוקטיבית.
דמיינו מקום הדורש ממועמדים לעמוד במבחני קבלה נוקשים ולהציג תעודות עם הישגים תיכוניים; ובו בזמן לא מוכן שבוגריו יעמדו בבחינות מסכמות סטנדרטיות.
דמיינו מקום המסור כל כולו לשוויון, שבו 30 אחוז מהסגל נהנה מפריבילגיה של קביעות בעוד ש-70 האחוזים הנותרים הם עובדים סוג ב', העובדים במשרות חלקיות או כ"סגל זמני". האחרונים, כמובן, זוכים רק לשבריר מהתמורה הכספית לה זכאים עמיתיהם האליטיסטים.
דמיינו מקום המעודד סטודנטים לבקר את שחיתות "הממסד", שבו היחס המספרי בין התלמידים למורים הוא אחד לאחד; ושבו התקציב המוקדש לעלויות אדמיניסטרטיביות זהה לסכום המוקדש להוראה עצמה.
דמיינו מקום שבו האתוס הממסדי המוביל הוא "מגוון", שבו יש פי 10 יותר אנשי סגל ליברליים מאשר שמרנים.
דמיינו מקום ליברלי בשנת 2021 שבו שיקולי גזע יכולים עדיין להכתיב קבלה או דחיה של מועמדויות, בחירה של דיירים במעונות, קיום טקסי סיום מופרדי-גזע, והגבלת תנועה ברחבי הקמפוס באזורים מסויימים.
דמיינו מקום שבעבר התקומם כנגד דרישות ל"שבועת נאמנות", אך היום ממתג זאת מחדש כ"התחייבות לשונה" ודורש חינוך מחדש ואינדוקטרינציה.
דמיינו מקום שנהנה מתרומות פטורות ממס, אך מגביל את חופש הביטוי והדעה. אוניברסיטאות במעמד ייחודי של מלכ"רים, מונעות ממרצים מסויימים להופיע בפני סטודנטים ולעיתים קרובות שוללות מסטודנטים את הזכות להליך הוגן כשהם עומדים בפני האשמות מסויימות.
דמיינו מקום המחוייב בקולניות לשוויון בהכנסות, בהון ובנתח השוק, אשר במציאות מקיים את אי השוויון הגדול ביותר. מתוך 800 המוסדות האקדמאים הגדולים באמריקה, המגלגלים למעלה מ-600 מיליארד דולר בתרומות, 20 מוסדות אליטיסטיים זוכים יחד למחצית מהסכום הכולל; וארבעת המובילות - הרווארד, ייל, סטנפורד ופרינסטון - נוטלות לבדן כרבע מהסכום התרומות הכללי לאקדמיה.
דמיינו מקום ליברלי שהעלה את מחירי שכר הלימוד בקצב מהיר יותר משיעור האינפלציה, ושבוגריו סוחבים חוב קולקטיבי של יותר מ-1.7 טריליון דולר מהלוואות סטודנטים. יש סיכוי שרבים מהחייבים לא יצליחו לכסות את חובם - המגיע בממוצע ל-30,000 דולר לכל אחד, וזאת עוד לפני שמדברים על הסכומים שהוריהם הלוו כדי לסייע בשכר לימוד.
דמיינו מקום שמיסד את זכויות האדם, אבל מקבל בשמחה מעל לרבע מיליון סטודנטים ממדינה דיקטטורית ומפירת זכויות אדם כמו סין, שרבים מהם אגב, הם בניה של האליטה המקומבנת של המשטר, המספקים לאוניברסיטאות מקור הכנסה ריווחי ביותר.
דמיינו מקום בו סגל ההוראה והסטודנטים משנים באופן סלקטיבי שמות של רחובות, מרכזים ומבנים שנועדו לכבד בוגרים, תורמים שמתו זה מכבר וגיבורים שנתפסים כיום כלא מספיק ליברליים. אבל משום מה הם לעולם לא ישנו את שמות המותגים מגייסי-ההון שלהם עצמם. האם דמויות כמו לנרד סטנפורד, אליהו ייל או לורד ג'פרי אמהרסט, היו יותר ליברליים בסטנדרטים העכשוויים מאשר מאשר למשל וורדו ווילסון, ארל ווארן והאב יוניפרו סרה, ששמותיהם הוסרו לאחרונה מקמפוסים שונים?
כל עוד האוניברסיטאות הפיקו בוגרים ברמה גבוהה ובעלי מחשבה פתוחה במחירים סבירים והשאירו את הפוליטיקה מחוץ לאולמות ההרצאות, לאמריקנים לא היה ממש אכפת ממוזרויות כמו קביעות, חוסר שקיפות, תרומות פטורות ממס, סטודנטים מרדניים, מרצים תמהוניים ואפילו נפוטיזם.
אבל מהרגע שבו הופר החוזה, והן החלו לגבות שכר לימוד מופרז, לחנך בעליבות, להטיף פוליטיקה ללא הרף, להכניס 45 מיליון איש לחובות ולנהוג בצביעות משוועת, האמריקנים החלו לסלוד מהן.
כשם שההתרפקות על גדולתה של הוליווד דווקא כשהיא כבר לא מייצרת סרטים איכותיים, נראית כה פתטית; כך גם האוניברסיטאות הקדושות לשעבר, נראות כה חלולות כשהן גובות כל כך הרבה, אבל מספקות כל כך מעט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו