בתחילת חודש פברואר ביקר בישראל ובלבנון השליח האמריקני־ישראלי מטעם הבית הלבן, עמוס הוכשטיין, ובאמתחתו הצעות לקידום הסדר על השטח הימי העשיר בגז, הנמצא במחלוקת בין שתי המדינות. הוכשטיין לא מסר פרטים על מה שהושג, אבל התחושה היתה שההסכם כבר נראה באופק, וכי שתי המדינות ישלימו את הדרוש עם ביקורו החוזר בעוד ימים אחדים.
ההצהרות שנשמעו, לרבות אלו של חיזבאללה, היו מעודדות. הובן שהוכשטיין הוריד את הלבנונים מתביעתם לתוספת שטח גדול מעבר לשטח המריבה, שנותר סביב 860 הקילומטרים הרבועים. כדי להקל על לבנון, שמצויה במשבר כלכלי עמוק, הוכשטיין הציע שחברות גז בינלאומיות לא ימתינו להסדר, יתחילו להפיק את הגז ויחלקו אותו בין שתי המדינות. לבנון דחתה את ההצעה כי היא ראתה בה סוג של נורמליזציה עם ישראל, וכעת היא אמורה לתת את תשובתה להצעה לחלוקת השטח שהציע הוכשטיין.
לפי הצעה זו, חלוקת השטח מעניקה שטח גדול יותר ללבנון מאשר לישראל. אבל לאחרונה הכל השתבש, ונולד גורם מעכב בדמותו של מיסטר "אגו". האגו הראשון הוא של הנשיא מישל עאון בעצמו. הוא רוצה לסיים את הפרשה במהירות ולזקוף את ההישג לזכותו לפני תום כהונתו, ובטרם יעזוב את ארמון הנשיאות בבעבדא בעוד חודשים ספורים.
האגו השני הוא של יו"ר הפרלמנט, נביה ברי. לפני עשור היה זה ברי שטיפל בסוגיה, והוא היה זה שהגיש לאו"ם את תביעת לבנון, שעל בסיסה מתקיימים הדיונים. הוא שאף לקדם את העניין ולזכות בנקודות זכות לעצמו, ואכן, לפני קצת יותר מחצי שנה, הצליח לשכנע את ארה"ב להביא את ישראל ולבנון לשיחות בראש הנקרה.
אלא שלנשיא עאון היו תוכניות אחרות: הוא נטל לידיו את המושכות, והתחיל לרכז את הנושא מעמדת הנשיאות. כעת, כשההסדר נראה קרוב מתמיד, חזר בו ברי, והוא דורש שוב לרכז את המגעים לקראת הסכמות אפשריות.
אבל האגו הקשה והבעייתי ביותר הוא של חיזבאללה. הארגון הצהיר שלא יתערב וייתן לממשלת לבנון לנהל את העניינים, אך מצבו הפוליטי הידרדר בזירה הפנימית, וכדי לשפרו - הוא חזר להרים ראש ולנצל את סוגיית תיחום הגבול הימי עם ישראל לצורכיו הפנימיים. יו"ר הגוש הפרלמנטרי של חיזבאללה הצהיר שארגונו מעדיף שהגז יישאר בבטן הים - ובפרט שישראל לא תיהנה ממנו.
האמריקנים לא רואים בעין יפה את משחקי האגו הללו, והם מעוניינים לסיים את הפרשה עם חזרתו של הוכשטיין לאזור בעוד ימים אחדים. בהשראת חיזבאללה, לבנון ככל הנראה הולכת לדרוש את כל שטח המריבה לעצמה - אבסורד שארה"ב וישראל לא יכולות לקבל.
הדרישות הללו יעכבו שוב את ההסכם, ונסראללה ינצל זאת לטובתו. בלי לחץ אמריקני כלום לא יזוז. במצבה של וושינגטון בימים אלה מול פוטין ואוקראינה, סין ואיראן, נשאלת השאלה אם ארה"ב תפעיל את כל כובד משקלה כדי לסיים את הפרשה. אם לבנון תתבע את כל השטח לעצמה, מותר לישראל לא לרקוד על פי חלילו של נסראללה, ולהתחיל להפיק את הגז בחלק משטח המריבה שאמור להיות שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו