שיריו, לחניו וקולו של אביהו מדינה ארוגים בעבותות בנפשו של הקהל בישראל, מאות אלפים שרים אותם בשמחתם ובצערם. השירים הללו עוטפים, נאחזים ויוצרים זיקה המחברת בין אדם לארצו, למולדתו, לחלקים המייצרים אחדות, בגעגוע, בדמעות ובעיקר בשותפות. רפרטואר השירים שלו יונק משפת התנ"ך, נאחז בנשמה, מטלטל ובעיקר מחבר אותה לצמיחה התרבותית האותנטית של הישראליות, צמיחה שנדחתה עשרות שנים על ידי הפריבילגים, טהורי המבט והתירוצים הגזעניים, האוחזים בצמתים של קבלה או דחייה תרבותית.
נוכח אלה שרדפו את המוזיקה הים־תיכונית, המוזיקה המזרחית, שמדינה ושותפיו לדרך יצרו, אמר בכאבו על שיריו: "יש בהם מסר, שכל, סיפור אמיתי. אבל אז, כשהם יצאו, התקשורת התעלמה מהם. אז בשבילי זה לא חדש שהקהל מתלהב. אולי הייתי גם קצת מאוכזב כשראיתי את ההתלהבות של הקהל. כאילו הפצע הזה של התעלמות התקשורת נפתח מחדש. למה היינו צריכים לחכות 40-30 שנה?".
מילת המפתח שעלתה לאחר ההכרזה על כך שמדינה נבחר לקבלת פרס ישראל בתחום הזמר לשנת תשפ"ב היתה "המאבק". מאבק ארוך שנים של מאמץ עילאי על כך שפעילותו האמנותית במוזיקה הישראלית הים־תיכונית בהלחנה ובשירה תוכר כחלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית. לא כמוזיקה המגודרת סביב חומות ניכור והדרה. לא כמוזיקה שניתנות לה שעות מוגדרות וספורות בפסקול הרדיו, להביע את היחס המזלזל והאדנותי ועד כמה היא איננה חלק.
מדינה מדבר על שנות האימה מפניה של התקשורת האדנותית ששיתקה והִשְׁתִיקָה הרבה מבני עדות המזרח שבאו מרקע דומה לשלו. כיצד אדוני התקשורת התעלמו מהיוצרים שביקשו להציג את אמנותם ונרתעו. מדינה מציין כי במשך עשר שנים שלח 11 שירים לפסטיבל הזמר המזרחי. כולם התקבלו, וכולם זכו באחד משלושת המקומות הראשונים. לעומת זאת, שום שיר שלו לא התקבל לפסטיבל הזמר והפזמון. שש פעמים ניסה את מזלו, אך ללא הצלחה. מתוחם בתוך עדה, אך מחוץ לישראליות, נאבק מדינה אל מול מדיניות האפליה, אל מול הגידור שנעשה לשירתו.
תמיד במרכז פעילותו האמנותית עמדה השאיפה החברתית להגדרה מחדש של "הישראליות", המאבק כנגד השאיפה להטיל גטו של הכחשה והעלמה על המזרחים ובכך למסד שוב ושוב את היתרון ליוצרים דוגמת שלמה ארצי, גידי גוב ומתי כספי. המאבק היה על שותפות ביצירתיות כנגד מיסוד האדנותיות שנועדה לפרק את העם לשניים, ובכך להוביל לחסימת שותפות המבוססת על יושרה.
כשנשאל לאחרונה אם המצב השתנה, השיב כי הטענות שלו על התנהלות התקשורת כלפי חצי מהאוכלוסייה נותרו בעינן: "זלזול, בוז. רמסו אותנו. אנחנו חושבים שהממשלה הנבחרת שולטת, וזה לא נכון. התקשורת היא השולטת, השופטת העליונה, והיא לא משקפת את העם לא מבחינה תרבותית, לא פוליטית ולא חינוכית, לכן התמונה שמתקבלת שבורה. לתקשורת קול מסוים ולעם קול אחר". ומתוך ביקורתו הראויה ונכונה, יש לומר בגאווה על אביהו מדינה - "שבחי ירושלים שפרח כמותו בגננו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו