תמונת הכישלון

רבים קשרו כתרים לסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר שיצא לאקרנים לאחרונה. הסרט מגולל את סיפורו של קיבוץ ניצנים ערב מלחמת העצמאות, לכאורה, תמצית סיפורה של ישראל בתש"ח: נקודת יישוב המוקפת בגֵיסות האויב; חיילים, חלוצים, עלייה, קליטה, גבורה. אבל חברים, לא עוד. לתוך הסיפור הזה שוזר הבמאי סיפורים קטנים ועלילות משנה שתכליתם לעקר את הסיפור הגדול, הציוני, ולייצב את הישראלים בעמדה "מאוזנת", לכאורה.

הסרט פותח במונולוג בערבית של במאי מצרי, צעיר נאה, האמור לעורר הזדהות. הממשל המצרי מצייד אותו במצלמות ושולחו לחזית במטרה להציג תמונה חד־ממדית של העימות בין הישראלים למצרים. אבל הצעיר כופר בשליחותו ואומר: "אתה רואה את האויב שלך בתור אדם רגיל". השמאלני שלהם מוצג כבר־דעת, אוונגרד.

בשאיפה למשוך קהלים רחבים, בעיקר מהשוליים, שילבו היוצרים בסרט אלמנטים גסים ומנמיכים, בבחינת ירידה לצורך עלייה. לשם כך הוצגו נשים בחזיות, גברים בהזיות, וקללות וולגריות של חיילים עם קריצה למילואימניקים של "גבעת חלפון". הרעיון: פוקוס על המצב האנושי, ה"טבעי", שהרי כולנו בני אדם. מתוך איוולת מרקסיסטית זו, ביקשו היוצרים להציג סרט "טוב", דהיינו זה שמערטל את המציאות המורכבת ממחלצותיה התרבותיות, לטובת האמת העירומה, תרתי משמע.

רעיון האמת העירומה מתחבר למוטיב מרכזי של השמאל לדורותיו - אוניברסליזציה, כלומר חתירה מתמדת לקילוף השכבות התרבותיות עד לקצה, עד ללא כלום. כך, נרמז קשר של אהבה בין לוחמת יהודייה, קיבוצניקית נאה, לצעיר הקולנוען הערבי, שהרי אין לך דבר "טבעי" יותר מאהבה חוצת גבולות. לעומת זאת, כל אלמנט החותר למצב הפוך, דהיינו לסימון גבולות ולהידוק הביצורים הלאומיים, מוקע כבעייתי. כך, למשל, אבא קובנר, הפרטיזן המפורסם, מוצג בסרט באופן כמעט נלעג. קילוף התרבות, כלומר האמת, יוצר רושם שהכל, יהודים וערבים, אינם אלא בני אדם דוברי עברית, או ערבית. אמת עירומה.

הסצנה החותמת את הסרט היא זו שבה ניצנים נכתשת ונכבשת. לוחמיה הוכרעו, או נלקחו בשבי. הצעירה הנאה נפלה בקרב והותירה אחריה עולל. על הרקע הזה בחרו היוצרים לחתום את הסרט באמצעות עוד אמירה אוניברסלית של הבמאי הצעיר המצרי: "אין פרידה קשה יותר מזו של אם מבנה". וואלה. לך תספר את זה לאימהות הפלשתיניות הגאות בבניהן ובתרבות השאהיד. סימטריה בכל מחיר. גם במחיר סירוס העובדות.

המוטיב החוזר ונשנה בסרט הוא: המצב הקיומי שלנו, כולנו, יהודים וערבים, הוא המצב הטבעי, האנושי, האוניברסלי. לא מלחמות, לא טובים ורעים, לא היסטוריה, לא תרבות. חמור מכך: מלחמות הן טרגדיה, שלרוב יוצאת אל הפועל מכוח מניפולציות המנהיגים על ההמון.

במבט מסוים, אפשר שהסרט לא יצא ללמד אלא על יוצריו ועל אבות אבותיהם של היוצרים: קיבוץ ניצנים, המגלם את האוטופיה של השמאל הציוני־סוציאליסטי מהמאה ה־20, התפרק מנכסיו. אבל חסידי הגאולה והאמת העירומה של המאה ה־21 לא אמרו נואש, ועל חורבותיו העמידו אוטופיה חדשה, לכאורה מתקדמת: אהבה, אנטי־מלחמה, ביטול ההיררכיות הלאומיות והמגדריות. זוהי יומרה ריקה, שכן "תמונת הניצחון" אינו אלא עוד סרט פציפיסטי מתיש מהז'אנר הפוסט־ציוני בעל הדים פרוגרסיביים, עם קריצה לחברים באירופה ובאמריקה מעניקי הפרסים וחותמת הכשרות. סרט שלא בא אלא להמיר היררכיה אחת בזולתה.

אבל צריך לומר: במובן מסוים, "תמונת הניצחון" משקף גם כישלון: כישלון הרוב הציוני (שמאל וימין) שלא השכיל לעמוד על המשמר והפקיר את הזירה. זהו גם כישלון של היוצרים: באולם הקולנוע של "יס פלאנט" בזכרון יעקב, המכיל כ־200 מקומות, נכחו שבעה צופים בלבד. זהו פרט קטן המעיד על סיפור גדול: סיפורה של אליטה הנהנית משפע תקציבים, מעמדות כוח ומשליטה ללא מצרים בשדה התרבות והתקשורת, ולמרות זאת נכשלת במבחן האמון של הציבור הרחב.