בשבוע קטן אחד של חורף 2022 משתקף סיפור גדול יותר, המלמד דבר מה חשוב לגבי המזרח התיכון כולו. זה סיפור שבצידו האחד עומד הביקור ההיסטורי של ראש ממשלה ישראלי במנאמה, בירת בחריין שבמפרץ הפרסי, ובצידו האחר ניצב העימות החריף בין יהודים לבין ערבים-פלשתינים בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים. שני האירועים מייצגים את שתי תפיסות-העל הרעיוניות המובילות במזרח התיכון של המאה העשרים ואחת.
מצד אחד, עומדת התפיסה הכלכלית-תועלתנית שלה שותפים השחקנים הפרגמטיים של השכונה, אלה הרואים לנכון להתמקד בהעלאת רמת ואיכות חיי תושבי האזור כדי לצמצם את חוסר היציבות שאליה נקלע המזרח התיכון מאז חורף 2010. זו גישה שמתעדפת את ההווה על פני חזונות העתיד ולכן מבוססת על מפגשי אינטרסים בין עשירי האזור, ישראל ומדינות המפרץ הפרסי, כאשר בתווך הישויות הפחות מבוססות כמו מצרים, ירדן וסודאן, המבקשות ליהנות מהפירורים שמשאירות אחריהן הגדולות.
מצד שני, ניצבת התפיסה הזהותית-אידיאולוגית הרואה לנכון לתעדף את פוליטיקת הזהות הישנה, המבוססת על קידום אג'נדות לאומיות ודתיות מהסוג שהדריכו את המזרח התיכון לאורך המאה הקודמת מאז נחתם "הסכם סייקס-פיקו" של 1916. היא מזוהה כיום עם הגורמים האקטיביסטים של המרחב דוגמת איראן, חיזבאללה וחמאס.
זהו המפגש האולטימטיבי בין אנשי ההווה לבין אנשי העתיד, בין "אנשי העושר" לבין "אנשי הכבוד" של המזרח התיכון, בין הפרגמטיסטים ושוחרי היציבות לבין המשיחיים החותרים לקעקע את הסדר הקיים ולמשכן אותו לטובת מימוש חזונות קצה, בבחינת "עולם ישן נחריבה".
בעשור האחרון ידה של הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית הייתה על העליונה והיא הובילה את סדר היום האזורי. "הסכמי אברהם" שנחתמו ב-2020 בין ישראל למדינות המפרץ היו אבן הפינה הדיפלומטית-מדינית שלה וכך גם "תוכנית השלום" של הנשיא לשעבר דונאלד טראמפ (2019) הידועה יותר בשמה כ"עסקת המאה", שלמעשה ניסחה בבירור את עקרונותיה של התפיסה הפרגמטית-כלכלית.
תפיסה זו גם גלשה לניהול היחסים של ישראל לא רק עם מדינות האזור אלא גם עם המיעוט הערבי בישראל ועם הרשות הפלשתינית ברמאללה ועמדה מאחורי היציבות הביטחונית היחסית ממנה נהנתה ישראל כמעט מול כל חזית פוטנציאלית, הן מדרום והן מצפון. אלה הן החדשות הטובות של העשור האחרון, אבל יש גם חדשות פחות טובות מהשנה האחרונה.
יש סימנים המלמדים על כך ש"אנשי העושר" ותומכי הפרדיגמה התועלתנית מאותגרים הרבה יותר בשנה האחרונה על ידי "אנשי הכבוד" ופוליטיקת הזהות, המבקשים להשיב עטרה ליושנה דרך קידום אג'נדות אקטיביסטיות, כאלה שמדגישות את קווי השבר האידיאולוגיים-זהותיים העמוקים במזרח התיכון. משבר הקורונה ובעיקר האפקט הכלכלי שלו, לצד השינויים הפוליטיים בארה"ב היו מהגורמים שהציתו את המאבק הזה בין שתי האסכולות ובין שני המחנות. קו פרשת המים בהקשר הזה היה אירוע "שומר החומות" (מאי 2021), שבמסגרתו צפה ועלתה מחדש כיעורה של פוליטיקת הזהות הוותיקה שאיימה למוטט, במרחב שבין הים התיכון ונהר הירדן, את הסדר הפרגמטי-כלכלי שלו היו שותפים יהודים וערבים-פלשתינים.
העימות הנוכחי בשייח' ג'ראח הוא המשך הניסיון של להחזיר את המזרח התיכון לפוליטיקת הזהות, ובהקשר הזה צריך להיות הגונים ולומר כי הוא אינו נחלת צד אחד בלבד, אלא שותפים לו כל גורמי הפריפריה הרואים עצמם מחוץ לשולי ההצלחה של הפרדיגמה הכלכלית. ממנאמה הרחוקה ועד שייח' ג'ראח הקרובה, זהו המפגש הטעון בין שתי האסכולות ושתי תפיסות הקצה שנוכחות באזור ומנהלות כרגע עימות על קווי המתאר של הפוליטיקה המזרח תיכונית שישראל היא כמובן חלק מהותי ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו