לפני שבועיים במדור זה הסברתי כיצד מערכת האכיפה כשלה בפרשת "פגסוס": המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים. מול הכחשות המשטרה ומזעור הבעיה מצד השר הממונה והיועמ"ש, ניצבו תחקיריו האמיצים של תומר גנון ב"כלכליסט". כעת רבים מבינים שמדובר בשערורייה שמחייבת ועדת חקירה ממלכתית. לא די בממצאי "צוות הבדיקה", אפילו אם לא יימצאו הפרות חוק.
ראשית, מול האפשרות של רמיסת פרטיות באמצעות תוכנת ריגול הרסנית, לא ניתן להסתפק ב"צוות בדיקה". שנית, הצוות מחפש תיעוד להפרת החוק אצל המשטרה, שהיא החשודה, ולכן נדרשת ועדת חקירה עם סמכויות להזמנת עדים ולחקירתם. נוסף על כך, גם אם לא הצליחו לפרוץ לטלפונים, הניסיון חמור ומאיים. די בראיות שנמצאו, לרבות בדיקות מכשירי מנכ"לים לשעבר של משרדי ממשלה שהצביעו על פריצות, ממצאי הביניים של "צוות הבדיקה" בדבר ניסיונות פריצה לכמה טלפונים, והפריצה לטלפון של העד פילבר - שלגביו המשטרה אישרה שהיתה חריגה - כדי לחייב חקירה יסודית. ולבסוף, אפילו אם ניתנו צווים, היות שחוק האזנת סתר לא מתיר חיפוש מידע בטלפון, נראה שהמשטרה הטעתה את השופטים.
על הפרשה לשמש מנוף לשיפור המערכת. למשטרה כ־30 אלף שוטרים, תקציב עתק של כ־14.5 מיליארד שקלים (80% לשכר; עודף בכירים) וסמכויות עצומות לפגיעה בזכויות האזרחים, באמצעות חיפוש בביתנו ועל גופנו, מעצר, האזנת סתר, חקירה ועוד. טועים לחשוב שהעולם נחלק ל"טובים" נורמטיביים מול "רעים" עבריינים, ושככל שיגדלו סמכויות המשטרה יגבר ביטחוננו. המשטרה עלולה במקרים רבים לפגוע ללא הצדקה וללא פרופורציה, כמו מול מפגינים חרדים, צעירי העדה האתיופית ועוד. פרשת "פגסוס" ממחישה שהמשטרה עלולה לפגוע בכולנו ולרמוס את פרטיותנו, גם בהיעדר חשד.
נדרשים מנגנוני פיקוח וביקורת אפקטיביים, כך שהמשטרה תפעל בהתאם לחוק: החל מהפרקליטות שמלווה חקירות ועד לשופטים שמאשרים אוטומטית בקשות לצווי מעצר, לחיפוש ולהאזנה. לפי המרשם האמריקני של הזיכויים שלאחר הרשעות מוטעות, שכולל אלפי מקרים, התנהגות פסולה של המשטרה היא הגורם הראשון להרשעת חפים מפשע. נדרשת תגובה נחרצת לאלימות שוטרים. צריך להפוך את מח"ש לאפקטיבית. שיטת החקירה האמריקנית "Ried", המתמקדת בלחץ על הנחקר להודות, חייבת לפנות את מקומה לשיטות מתקדמות, כשיטה האנגלית "Peace". יש ליצור מנגנוני פיקוח וביקורת על המדיניות ועל סדרי העדיפות, שלעיתים אינם סבירים, למשל כאשר המשטרה בחרה להשקיע הון בלהב 433 לחקירות "שחיתות" והזניחה את אכיפת החוק ביישובים הערביים.
כששוטרים שאמורים לפעול מול פשיעה אלימה נשלחים לפעול מול אזרחים נורמטיביים, כמו באכיפת נוהלי הקורונה או בחלק מההפגנות, יש בעיה. צריך לארגן מחדש את המשטרה, להקטין את כוח האדם והתקציב, ולהעביר את שמירת הסדר לגוף שייתן שירות לאזרחים - פקחים ללא סמכויות להפעלת כוח ועם רגישות לזכויות. את המיליונים שיחסכו יש להפנות לתוכניות רווחה בקהילה, שצפויות לצמצם פשיעה - כפי שהוכח בקמדן שבארה"ב, שם פירקו את המשטרה המסואבת, הקימו משטרה חדשה מוכוונת קהילה, והפשיעה פחתה.
עד לשינוי היסודי, חירות האזרחים נתונה בידי השופטים, שלא עושים די לשמירתה. נציב הביקורת על התביעה, דוד רוזן, קבע ששוטרים משקרים לשופטי המעצרים. על השופטים לנהוג בשוטרים "כבדהו וחשדהו" ולבחון היטב אם יש הצדקה לצווים; לא לאפשר "צו מלבין" לאחר חיפוש בלתי חוקי; ולחדול לבסס הרשעות על ראיות שהושגו שלא כדין - כך יוסר התמריץ להפרת החוק. הפרקליטות צריכה לסייע בפיקוח על החקירות ולברר כיצד הושגו הראיות. לבסוף, כשהמשטרה מבקשת סמכויות, מוצע לחברי הכנסת לדמיין שילדיהם חשודים או מפגינים, ולהגביל את הגולם שקם על יוצרו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו