עדיין לא ברור איך יסתיים המשבר באוקראינה. עם זאת, אפשר לחזות את ההשלכות מרחיקות הלכת שלו. ממשלו של ג'ו ביידן מייצג תפיסת עולם ליברלית, הדוגלת בדמוקרטיה ובדיפלומטיה לצורך פתרון סכסוכים. ארה"ב עייפה ממלחמות וכמעט נמנעת מלהשמיע איומים בשימוש בכוח כלפי רוסיה. לעומת זאת, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינו מהסס להשתמש בכוח צבאי כדי לשפר את מצבה הביטחוני של מדינתו.
רוסיה מפחדת מהתקרבות ברית נאט"ו והאיחוד האירופי לגבולותיה. היא חוששת מהעידוד של המערב ל"מהפכות הצבע" באוקראינה, בלארוס וגאורגיה. מסע הצלב הדמוקרטי של המערב הפחיד את רוסיה, שלא הוזמנה להצטרף לנאט"ו ולא נועצו בה על גורל המדינות השוכנות בגבולה. מתוך חשש לביטחונה, רוסיה ריכזה חיילים רבים לאורך הגבול האוקראיני, תוך איומים, כדי למשוך את תשומת הלב האמריקנית לדרישותיה. ואכן, האיום בשימוש בכוח גרם לארה"ב לפתוח סוף־סוף בדו־שיח עם רוסיה לבירור הדאגות הביטחוניות של מוסקבה.
כפי שציין ההיסטוריון תוקידידס, פחד הוא אינסטינקט בסיסי ועוצמתי וסיבה למלחמות. הטבע האנושי מניע גם את מנהיג רוסיה, אשר מעוניין בשולי ביטחון רחבים למדינתו. השתלשלות העניינים אינה צריכה להפתיע, בייחוד לאחר שרוסיה "בלעה" את קרים ועודדה בדלנות במזרח אוקראינה.
החשש הרוסי סביר בהתחשב בפלישות העבר מכיוון מערב. דוקטרינת מונרו, הרואה בנוכחות צבאית זרה בחצי הכדור המערבי איום על ארה"ב, נבעה מרגישויות דומות.
משבר אוקראינה מזכיר את מגבלות הדיפלומטיה. ארה"ב ובעלות בריתה האירופיות עודדו את רוסיה בכך שחזרו על מחויבותן להזדקק רק לדיפלומטיה כדי לפתור את המשבר. אך דיפלומטיה שאינה מגובה ביכולת צבאית אמינה - אינה יעילה.
המשבר הוא המבחן הבינלאומי הראשון של ארה"ב אחרי הנסיגה מאפגניסטן. ארה"ב אינה ששה להתערבות צבאית, ורק הזהירה מפני עיצומים כלכליים. העולם צופה בהתנהגותה של וושינגטון במשבר ורואה ממשל חלש, המאשר את מגמת ירידת כוחה של ארה"ב. כמו בעבר, האמריקנים עלולים להפתיע ולהפעיל כוח, אולם כעת זה נראה כבלתי סביר, ותפיסת המציאות מכתיבה התנהגות.
המשבר מטלטל את אירופה. האם ברית נאט"ו מסוגלת להרתיע את רוסיה, בעוד לא בטוח שהארגון ישרוד את המחלוקות הנראות בתוכו ביחס למשבר? למרות הדיבורים על "צבא אירופי" ו"אוטונומיה אסטרטגית", אירופה עדיין זקוקה למטרייה ביטחונית אמריקנית כדי להתמודד עם רוסיה תקיפה יותר, שהיא גם ספקית אנרגיה מרכזית.
ההתנהגות האמריקנית במשבר משפיעה גם על שיחות הגרעין בווינה. טהרן, שכבר משוכנעת שאמריקה חלשה, יכולה להתמהמה יותר עד שיוצע לה הסכם שהיא חפצה בו. איראן תוכל לשסות יותר את שליחיה במזרח התיכון בבעלות הברית של ארה"ב. ישראל עשויה להגיע למסקנה שעדיף להימנע מלתאם את מדיניותה עם וושינגטון לפני שתפעל בכוח, ונוסף על כל אלו - ניצחון רוסי באירופה עלול לזרז התלקחות במזרח התיכון.
עבור ישראל יש לקחים נוספים. המצב באוקראינה שוב מוכיח את חוסר התועלת של ערבויות בינלאומיות. מזכר בודפשט משנת 1994, שנחתם על ידי הפדרציה הרוסית, בריטניה וארה"ב, סיפק ערובות לשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, בלארוס וקזחסטן בתמורה לוויתור על נשקן הגרעיני. לרוע המזל, כאשר רוסיה כבשה את קרים ב־2014 המזכר הופר, וכעת שוב ברור שהערבויות הללו אינן תקפות.
מוסדות בינלאומיים נכשלו באופן דומה. ארה"ב קראה לישיבת מועצת הביטחון של האו"ם כדי לדון בריכוזי הכוחות הרוסיים בגבולות אוקראינה, אף שידעה שרוסיה יכולה להטיל וטו. הדיון העקר הסתיים בעימותים קולניים.
על ישראל לזכור שלמרות השיח הליברלי במערב, אנחנו עדיין חיים בעולם שבו על כל מדינה לסמוך על עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו