משקע של ילדות, סיפורה של בירה

אמש, בפעם הראשונה זה עשרות שנים, ראיתי דרך מסך הטלוויזיה את פתיתי השלג היורדים על ההרים סביב ירושלים ובתוך שכונותיה. היה זה מחזה מאוד מוזר בעיניי, משום שמאז ילדותי - בעת שפקד השלג את העיר, נהגתי לצאת מביתי ולשוטט ברחובות שהיו מכוסים במעטה לבן. להתגלגל על המרבד הלבן בגן סאקר, ליידות כדורי שלג על בני נוער אחרים ולהנציח את החיזיון המיוחד הזה במצלמות של פעם, בימים שבהם אפילו לא העלינו בדעתנו שיבוא יום שבו נצלם את המתרחש ישירות מהטלפון הנייד.

בשבוע שעבר, אחרי 32 שנים, נפרדתי מביתי במבשרת ציון שליד ירושלים ועברתי להתגורר בגוש דן. פתאום כל ההתייחסות שלי לנושא השלג השתנתה. כשגרתי בירושלים, ולאחר מכן במבשרת, כל אימת שהחזאי הודיע כי צפוי שלג - הייתי מודאג, משום שנזכרתי בשלג של 2013, שבו היינו שרויים במשך שבוע ימים ללא חשמל וללא שום אמצעים אחרים לחימום הבית. השלג גם גרם נזקים כבדים לגינה הפרטית שלנו. השבוע, כשהחזאי בישר שיירד שלג, הייתי מאוד רגוע ושלו, כי במקום מגוריי הנוכחי אין שום חשש לשלג. יורד גשם ונושבות רוחות ערות - אבל זה לא הקור המקפיא של ירושלים.

אני נושא עימי זיכרונות נעימים רבים מהשלג בירושלים, שבה נולדתי וגדלתי. בהיותי בן 6 התגוררנו בשכונת תל ארזה שבצפונה של ירושלים, וכשהשכונה נצבעה בלבן, הלכתי עם אבי ושני אחיי הבוגרים לבנות איש שלג. גזר תחוב לפיו - ומגבעת של אבי על ראשו.

ברקע נשמעו שאגותיו של האריה, שסבל אף הוא מהקור בכלוב בגן החיות התנ"כי, שהיה סמוך לשכונה. שנים ספורות לאחר מכן נהגנו לצעוד בשלג לרחוב יפו, הרחוב הראשי של ירושלים, ולראות את המפלסות של העירייה מנסות לפנות את השלג מהכבישים הראשיים כדי לאפשר אספקת צרכים חיוניים לחנויות.

בעת שירותי הצבאי בחטיבת הצנחנים, הגענו לירושלים שלפני מלחמת ששת הימים כשהעיר היתה עדיין חצויה, כדי לתפוס את הקו העירוני. באותם ימים ירושלים נצבעה בלבן, ולנו הייתה חוויה נפלאה - להשקיף מהמוצבים שלנו במגדל דוד על חומות העיר העתיקה, שהיו בתוך ירדן, ולראות את חיילי הלגיון הירדני משתעשעים אף הם בשלג.