בסוף יולי 1941 הורה פושע המלחמה הנאצי הרמן גרינג לאחד מיוזמי "הפתרון הסופי", ריינהרד היידריך, להתחיל בהכנות לפתרון בעיית היהודים באירופה. הגרמנים לא הצליחו לעמוד בלו"ז שניתן לפתרון "הבעיה" באמצעות ירי, כי בכל זאת, לוקח לא מעט זמן ולא מעט אנרגיה לחסל בדרך הקלאסית. כך נולד הרעיון המחליא של רצח המוני על ידי הרעלה בגז, והסוף הנורא ידוע.
לימים, כשהתבונה והאנושיות חזרו במידה זו או אחרת לגרמניה, הביעו מנהיגיה חרטה על מה שעולל עמם לנו, היהודים. הקנצלר קונרד אדנאואר הבין כנראה שמילים אינן מספיקות מול אסון שהוא מעבר לכל דמיון, והתנצל באמצעות אתנן ושמו הסכם השילומים. וילי ברנדט כבר עבר לפאזה אחרת, כשהוא כורע ברך לפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. ואילו אנגלה מרקל ניסתה ליצוק מילים ולדבר על קבלת אחריות כשעמדה לצד ראש הממשלה בנט ביד ושם.
אולם כיצד אפשר להתנצל או לקבל אחריות על רצח עם שיטתי ומנוהל? לאלוהים הפתרונים. ובכל זאת, ממש לאחרונה עשתה גרמניה מעשה, שאינו בגדר התנצלות רפה על הזוועות התלויות על צווארה אלא מהווה פסיעה לכאורה אל עבר אחריות אוניברסלית, כזו הדואגת להצהיר: יש מעשים נפשעים שהם בגדר ייהרג ובל יעבור.
בשבוע שעבר גזר בית המשפט בגרמניה מאסר עולם על אנוואר רסלאן, קצין מודיעין סורי בגין חלקו בפשעים שעולל משטר אסד במלחמת האזרחים העקובה מדם. מדובר במקרה הראשון של בכיר יחסית במשטר שנשפט ונמצא אשם בפשעים נגד האנושות. רסלאן אחראי למותם של 27 בני אדם ולעינויים של כ-4,000 אסירים. לא מדובר כאן בשישה מיליונים. "בסך הכל" 27 נפשות, בני אדם כמונו, שהקצין החליט ליטול את חייהם.
27 הוא מספר שאפשר לדמיין, אפשר לספור, אפשר לתפוס, ועדיין אין כל אפשרות להבין לעומק את גודל הפשעים שנעשו ועדיין נעשים לא הרחק מאיתנו. במה הורשע הקצין? בין השאר בשני מקרי אונס והתעללות מינית ושני מקרי חטיפה. הנה, כשפורטים את הפשעים, פתאום הם נראים כמו משהו שאפשר להבין ולהזדעזע ממנו. אפשר אולי גם לנסות ולבקש מחילה.
אך זו בדיוק הבעיה שלמולה ניצבת גרמניה, למעשה מאז הכניעה במאי 1945: אי אפשר לפרוט את הפשעים. מעשיהם הם בבחינת כתם אחד גדול ושחור שאין לו התחלה, אמצע וסוף. ככל שזה יישמע מופרך, דווקא משום כך קל יותר להתנצל עליו. קל להביע צער או להתחרט במילים או בכריעת ברך על פשע שהוא בגדר הרע האולטימטיבי שאי אפשר לאחוז בו – בדיוק משום שאי אפשר לאחוז בו.
במקרה של רצח אחד או אונס, אנחנו, הגרמנים ויש להניח גם הסורי, מזדעזעים באותה המידה. כולנו נתפוס את הראש ונשאל איך יכול להיות שפוגעים כך בבן אנוש, שוללים ממנו את החירות או את החיים. בקשת סליחה והבעת חרטה עתידית אולי לא יתקבלו על ידי הקרבן, אבל יהיה להם משקל בבית המשפט, למשל.
אבל כשמדובר במיליונים - היכן מתחילים בכלל? התנצלות, באיזו דרך שלא תהיה, היא מס שפתיים ולעג לרש. במקרה הזה – לעג למת, לשורדי התופת ולצאצאיהם.
ולכן הניסיון הגרמני הנואל לקבל אחריות ואולי לבטא התנצלות באמצעות הצבעה על אחרים כמי שאומרים "אנחנו היינו שם ומתחרטים על כך, לא ניתן לכם לעשות את אותה טעות", הוא בריחה מקבלת אחריות על מעשיהם, בתואנה של לקיחת אחריות על מעשיהם של אחרים, שאותם אפשר לספור ולמנות. אפשר להיתלות במה שקורה בסוריה ולבטא שאט נפש, אבל שום הבעת שאט נפש לא תסיט את הזרקור מעצמת הפשעים ההיסטוריים של גרמניה. זה לא מספיק, גרמניה, לא לכם ובטח לא לנו. אין ולא תהיה דרך לכפר או להקהות את מה שעוללו אבותיכם. לא משנה כמה זמן עבר, כמה קצינים סורים תאשימו בפשעים נגד האנושות או איזו הטפת מוסר או רושם תעשו על העולם כולו, האשמה תמשיך לרדוף אתכם, ובצדק, עד סוף כל הדורות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו