גבולות הקהילה: בין רגישות לנחישות

הרב אליעזר ברלנד, יהודה משי זהב, חיים ולדר - כולם דמויות מרכזיות בעולם החרדי, אולי דמויות "מופת"; כולם כשלו, לכאורה, בעבירות מין קשות. להוציא ברלנד, הנהנה מהערצה עיוורת, שני האחרים העדיפו "לקבור עצמם" מבושה.

פרשת חיים ולדר היא לא פחות מרעידת אדמה בעולם החרדי. סביר שהרעידה הזו תניע גלי הדף ורעידות משנה לטווח הארוך. הבעיה היא שלא הכל רואים את הסוטים עין בעין. למעשה, אנחנו בעיצומו של מאבק פנים־חרדי שבו מתרוצצים קולות של שני מחנות: מצד אחד, השמרנים־גטואיסטים, השואפים להגביה ולהדק את קווי הביצורים בין הסביבה החרדית לזולתה. שאיפה זו מחושקת בתרבות שלמה המפעילה לחץ חברתי עצום שלא לחשוף ברבים את ערוות הסוטים. במחנה הזה פנייה לערכאות, דהיינו למשטרה ולבתי משפט, אסורה עדיין באיסור חמור, אם לא כהלכה הרי כאינסטינקט.

הקו השליט במחנה זה - שלעיתים זוכה לגיבוי רבנים רמי־מעלה - הוא: אבוי למי ש"ילשין"; כביסה מלוכלכת מכבסים בבית, עדיף בעזרת מבשם ריחות ופחות אבקת כביסה. ב"יתד נאמן", העיתון הליטאי המרכזי שבו ניתנה במה לולדר, עדיין מתעלמים מהאירוע. ניתן להעריך בזהירות: ברחוב החרדי פועלים כיום עשרות, אולי מאות, עברייני מין הנהנים מאפוד המגן של הגטואיסטים.

במקביל, מול אלו ניצבים איתן חרדים ממחנה המפוכחים. כך למשל, בשבתות האחרונות הופצו בבתי הכנסת עלונים מטעם "קווי החירום לנפגעים ולנפגעות מהמגזר החרדי", שקראו לשבור שתיקה. "כולנו מאמינים לנפגעות ולנפגעים", נכתב בהם. כדי להגחיך את הגטואיסטים, מופיעה ברקע העלון תמונת כף יד גדולה הסוכרת את פיה של ילדה אחוזת אימה; על פרק כף היד הגברית מופיע צמיד ובו הכיתוב "לשון הרע, לא מדבר אלי" - רמז עבה לשימוש הציני שעושים הגטואיסטים בהלכה ובהוראות רבנים כדי לחפות על עבריינים חרדים מהקהילה.

ולדר ומשי זהב הם קצה הקרחון של תנועה טקטונית. השאלה מה יקרה מכאן ואילך תלויה בצלע נוספת במשוואה: נציגי האליטה החילונית, במיוחד אמצעי התקשורת. בעשור האחרון נעשה המפגש בין עיתונאים חילונים לחרדים תכוף ואינטנסיבי יותר מאי פעם. זהו מפגש בלתי נמנע, הנובע לא רק מההתעצמות הדמוגרפית החרדית אלא גם מהנטייה של ערוצי התקשורת המרכזיים להכלה וללגיטימציה של הציבור הזה, וכן משאיפתם הסמויה לעודד את המתונים ולהניע ממלכתיזציה של החרדים. הכיסוי התקשורתי הציף את יחידי הסגולה והביא את מוסדות המדינה להכיר ולהוקיר יותר ויותר את פועלן של דמויות מרכזיות בציבור החרדי. ביטוי סמלי לכך נמצא כאשר הוזמן משי זהב להדליק משואה בטקס יום העצמאות, וכאשר הוענק לחיים ולדר פרס ראש הממשלה "מגן הילד", כהוקרה על פועלו למען ילדים ונוער בציבור הדתי.

אבל נציגי הממלכה, ואיתם העיתונאים, לא מחלקים רק פרסים. הם אינם אמונים על כללי הגטו, ועל כן איש ציבור חרדי, גדול ככל שיהיה, עלול למצוא עצמו חשוף לביקורת. כך היה כאשר אילנה דיין חשפה את מעללי משי זהב (קשת 12) וכאשר אהרון רבינוביץ ושירה אלק ("הארץ") חשפו את פרשת ולדר.

השאלה אם ובאיזה קצב נסדקות חומות הגטו החרדי היא מעניינת. אולם חשובה יותר השאלה העקרונית־ערכית: האם ראוי בכלל למוטט את חומות הגטו? הנה הצעת מודל פעולה: הגנה על הקהילה - כן; הגנה על הגטו - לא. מצד אחד, על עיתונאים ובכירים בדעת הקהל הכללי לנהוג ברגישות מרבית בבואם לסקר אירועים בציבור החרדי. עליהם לזכור כי הקהילה היא החממה ומקור העוצמה של מרבית החרדים בישראל. ומה לעשות, טובים או רעים, רבנים הם עוגן מרכזי של אותה קהילתיות, ולכן יש לנהוג בהם ברגישות. מצד שני, אין לחתור באופן אקטיבי למיטוט חומות הגטו; אבל אם גטו פירושו התנערות הקהילה מאחריותה כלפי בניה ובנותיה, ומתן חסות לעבריינים (מכל הסוגים) - כי אז עולם ישן עדי יסוד נחריבה. ברגישות ובנחישות.