על פי התגובות במערכת הפוליטית לדו"ח העוני שפורסם בשבוע שעבר, עושה רושם שזה עניינו של משרד הרווחה בלבד. הדו"ח, כתמיד, חושף את תמונת העוני לאחור. הוא מגלה שב־2020 חיו בישראל כשני מיליון עניים, קרוב למחצית מהם ילדות וילדים. מדובר בעלייה מספרית קלה אבל בבלימה יחסית. ב־2020 היו 21 אחוזים מהישראלים מתחת לקו העוני והנתונים יכולים לעודד, לכאורה.
כשמנתחים לעומק את המגמות, הדברים מדאיגים. הבלימה בשיעורי העוני היתה הודות לדבר אחד: השקעה ממשלתית מאסיבית. בזכות המענקים, החל"ת והזכאות לקצבאות בתקופת הקורונה, העוני לא צמח בכ־30 אחוזים. העובדה הזו מאששת את מה שאומרים במשך שנים: רק השקעה ממשלתית יכולה לשפר את מצבם של העניים במדינה.
במדינת ישראל, שנוסדה על החזון של חברת מופת, אנחנו במגמה ברורה. שיעורי העוני, לפני התערבות ממשלתית ובהשוואה לעולם המערבי, הם ממוצעים. אבל בשיעורים הסופיים אנחנו בראש הטבלה המפוקפקת. למה זה קורה? כי בניגוד לחברות מערביות אחרות, באירופה ובצפון אמריקה בפרט, אנחנו נוטלים מעט מאוד אחריות לחיים בעוני. אנחנו מאפשרים מצב שבו שיעור העובדים העניים מזנק לשמיים והלכה למעשה עבודה אינה מחלצת מהסטטוס הזה. שנת הקורונה היתה חריגה לטובה, והיא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל העגום.
עוד מגמה מדאיגה היא גידול משמעותי באי־שוויון. מדד האי־שוויון הישראלי היה עד לפני כחמש שנים הגבוה בעולם המערבי. בשנים האחרונות המגמה היתה של צמצום, והנה, משבר הקורונה, אי־היציבות הפוליטית וחוסר בתקציב מדינה במשך קרוב לשלוש שנים - העלו את אי השוויון ב־3.3%.
יש לכך משמעות קשה לכולנו. במדינות שבהן אי השוויון מצומצם, נמדדת שביעות רצון גבוהה יותר, בריאות טובה, מדדי אמון ויציבות חברתית, לכלל החברה. במדינות כמו ישראל, המגמות הפוכות.
נתוני הדו"ח היו צריכים להיות בראש סדר היום הפוליטי. כשני מיליון אנשים חיים בעוני, ושיעור קרוב של משפחות חיות בחוסר ביטחון תזונתי. למרבה הצער, הדו"ח עורר פיהוק גדול במערכת הפוליטית, שממשיכה לעסוק בהתקוטטויות בין רע"מ ואיילת שקד והקללות שממטיר דוד אמסלם על בג"ץ.
נביאי ישראל עמדו על המצב הזה. ישעיהו, בפרק נ"ח, שאותו אנחנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים, מדבר מפורשות על רצון האל ביחס ליום הקדוש בשנה היהודית: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ".
יש מי שנוח לו לדבר על מדינה יהודית במונחים דמוגרפיים ולהשתמש בה כבסיס לרעיונות של עליונות יהודית. האתגר האמיתי הוא לממש מדינה יהודית במובן ערכי. כזו שדואגת לרעב, לעני ולחסר הבית. דו"ח העוני והתגובות אליו מעידים שעוד ארוכה הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו