"סכנה לדמוקרטיה" בעיני המתבונן

במהלך 15 השנים שבהן כיהן כראש ממשלה, ליוו את נתניהו הערות אזהרה שיצאו מפי המומחים לדמוקרטיה בעיני עצמם. "סכנה לדמוקרטיה", "דיקטטור", "פופוליסט" הטיחו בו, ועוד תיאורים הלקוחים ממשטרים אפלים. הזועקים מרה העלו את הדמוקרטיה על ראש שמחתם, ובמקביל כיוונו מסר מיוחד לליכודניקים: חברים, אנו מעוניינים להיטיב עמכם, תומכי המפלגה הפופולרית, רק אנא מכם, קפדו את ראשה. למענכם, למעננו, למען הדמוקרטיה.

אז זהו, השלטון התחלף ולכאורה אפשר לשחרר אנחת רווחה, הסכנה חלפה. דא עקא, שהניסיון מורה כי אזהרות מסוג זה יש לקחת בעירבון מוגבל. ראשית, נתניהו לא היה הראשון שסומן כסכנה לדמוקרטיה. לפני כ־40 שנה, נשמעו אזהרות בסגנון דומה מפי אותם חוגים כלפי ראש הממשלה בזמנו, מנחם בגין. כן, האיש שהצליח לערער את ההגמוניה והמונופול של מפא"י, המחוזקים במנופי שליטה עוצמתיים, הוא "פופוליסט וסכנה ולדמוקרטיה".

שנית, בסופו של דבר, נתניהו עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, שלה מוסדות כגון פריימריז, ועדות וחוקה, והוא נבחר ליושב ראש המפלגה פעם אחר פעם, לרוב על ידי אזרחים פשוטים. זוהי מציאות הזועקת לשמיים אם משווים אותה למפלגות המנוהלות על ידי איש אחד, דוגמת יש עתיד, ימינה או ליברמן, ושאינן זוכות לכותרות-אזהרות בנוסח "סכנה לדמוקרטיה".

שלישית, עובדה היסטורית: בימים שלפני ההתנתקות, הרעימו חובבי הדמוקרטיה בקולם כנגד מתנגדי המהלך שביקרו את ראש הממשלה בזמנו, אריאל שרון, על שהפר הבטחה, בטענת המחץ: "זוהי הדמוקרטיה הייצוגית. זה האיש שבחרתם, ואין לכם על מי להלין!". והנה, בעידן נתניהו, הפכה הדמוקרטיה הייצוגית חסרת תוקף.

רביעית, ההנחה הסמויה מאחורי הדאגה לדמוקרטיה היא שהפופולריות שלה זוכה נתניהו מקנה לו יכולת לכייר את הציבור כחומר ביד היוצר. אבל טענה זו אינה מחזיקה מים, שכן על רקע הממשלה הנוכחית, שהורתה ולידתה בחטא, מתברר כי הכל יקבלו תעודת הכשר אם רק יעצבו את הציבור בצלמם, כדמותם של שוחרי הדמוקרטיה.

בעוד הדמוקרטיה הייצוגית פסה מן העולם, משגשג בקרב המומחים רעיון הדמוקרטיה המהותית. אז יאללה, נזרום: דמוקרטיה מהותית פירושה, מצד אחד, מצב תרבותי שבו האזרח מן השורה, השטח, מאמין ביכולתו להשפיע על הדרגים הגבוהים של מקבלי ההחלטות; מצד שני, דמוקרטים בעלי שכל ישר מותירים מקום לאפשרות שהשטח טועה, ומכאן הצורך במנהיג-מחנך שאמור לעצב את דעת הקהל לאור ערכים נעלים, כגון חירות, אומץ לב ציבורי ונטילת אחריות.

האם, לאור ההגדרה המרחיבה הזו, יש לסמוך על החוגים ששנתם נודדת בשל חרדתם לעתיד הדמוקרטיה הישראלית? נראה שלא, לפחות דרך מבט סוציולוגי. במציאות הישראלית, החברים בחוג שוחרי הדמוקרטיה כבולים לשדה חברתי מסוים, ואך לעיתים רחוקות יוצאים את גבולות הגזרה הגיאוגרפית-חברתית של עצמם; הם מראיינים את עצמם וסועדים את ליבם במזון תרבותי אחיד למדי. איך ניתן לדבר בגרון ניחר על "סכנה לדמוקרטיה", שעה שאת העם (שבשמו הם מתיימרים לדבר) הם מכירים דרך מפגש אקראי עם נהג המונית או מוכר החמוצים, ובהתאם מספקים הערכות שיפוטיות משל היו אנתרופולוגים נטועים בקונטקסט תרבותי זר ומנוכר? הם לא באמת מנהלים דיאלוג מצטנע עם הרקע המוקדם של מושא דאגתם (הציבור הרחב), ואף לא עם הרקע המוקדם של עצמם.

אם כן, המדברים גבוהה-גבוהה ומטיחים בנתניהו "סכנה לדמוקרטיה!" - לא ללמד על האיש יצאו, אלא על עצמם. אינם רואים את דבשתם. שינוי מבורך ייעשה ביום שבו הזועקים מרה ייקחו הפסקה מלימוד מדוקדק של הלכות דמוקרטיה, ייצאו אל השטח, יפנימו ערכים של צניעות ויכירו באותנטיות מסוימת של העדפות הבוחר הישראלי. אכן, נתניהו כבר לא ראש ממשלה, לפחות בינתיים, אבל הסכנה לדמוקרטיה, במובנה המהותי, לא חלפה.