בילדותנו נהגנו להשתעשע בשאלה: מי הם המתייוונים והמכבים של ימינו? שאלה לא פשוטה, שכן ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, אולם היא נוטה להתגנב מדי פעם ולהופיע במחלצות שונות. חינוך, מסורת, זיכרון קולקטיבי, ריטואלים ותרבות נוטים לקבע ערכים וכך להבטיח דמיון מסוים בין הימים ההם לזמן הזה.
יש שלוש קבוצות קנאים בחברה הישראלית שדרכן רחוקה מהמיטב שבמסורת ישראל. הראשונה - האגף הקיצוני בעולם החרדי. רבני האגף מתיימרים לדבר בשם נוטרי החומות ושומרי הגחלת, אבל המסורת שהם מבקשים לקדש שונה בתכלית השינוי מהמקור. מניצחון המכבים הם מעקרים כל סממן של צבאיות ולאומיות, ומעדיפים לקדש פלפולי תלמוד והלכות חנוכה.
לצד אלו צומח בעשורים האחרונים אגף קנאי בשולי המחנה החרדי־לאומי. מצד אחד, רבים באגף הזה הם בני עלייה שבניהם ובנותיהם נרתמים לטובת משימות לאומיות. מצד אחר, שכבת הרבנים המנהיגה את המחנה הולכת ומקצינה לעבר אופקים שלא ידעו אבותינו (הפרדה מגדרית, שירת נשים וסירוב עיקש להתכתב עם שינויים גיאופוליטיים). עבור הקנאים הללו (חרדים וחרד"לים), ההיסטוריה עומדת. בימים ההם בזמן הזה, תפיסה הפוטרת אותם משאלות קשות הנעוצות באופי הדינמי של ההיסטוריה.
לעומתם ניצבים הקנאים משמאל. אלו נהנים מהילה יוקרתית, מהון תרבותי (יכולת ורבלית, בוגרי מוסדות אקדמיים), אבל לאחר שמקלפים מהם את הרטוריקה "המכילה" ו"האוניברסלית", מגלים כי לפנינו דת חדשה המעקרת את הצד הלאומי והצד הדתי של מסורת ישראל ותחתם מבכרת זכויות אדם ואזרח. לכן, לא במפתיע הקנאים משמאל קרובים בנשמתם לנופי ברלין ולקמפוסים של החוף המערבי באמריקה יותר מאשר ליהודי נתיבות, בית שאן ומגדל העמק; חשים חיבה יתרה לפליטים ולמסתננים ובתוך כך מפקירים את תושבי דרום תל אביב היהודים.
בפועל, אותם קנאים מתפקדים כסוכני השפעה גלובליים הכופרים במסורת הדתית והלאומית, ולכל היותר יציבו את סממניה במוזיאונים (חנוכייה זה נחמד). כמו בתרבות יוון, כך גם הקנאים הללו מצטיינים בכמיהה נושנה, עוצמתית ומסוכנת לאוניברסליות. כחלופה למסורת הם מייבאים ארצה ערכים שונים, פרוגרסיביים, שהורתם ולידתם בצפון אמריקה ואינם מתכתבים עם ההוויה הישראלית. אינם מתכתבים אבל יכתיבו, בכוח השליטה. אם יום אחד יפרוץ מרד עממי, יהא זה בגלל המיאוס של עם ישראל (ע"ע) מהשיטה הכוחנית שבאמצעותה מנסים הקנאים הללו להחדיר את ערכיהם לציבור הרחב. כמו אצל המתייוונים, גם לקנאים משמאל לא מעט תומכים פסיביים נעדרי עמוד שדרה, אלו המעדיפים להצטרף לצד ההגמוני בתקווה שהדבר יזכה אותם בגמול ובהון תרבותי ("נאורים" וכו').
למרות האמור, אין סימטריה בין הקבוצות: בעוד הקנאים החרדים מסתגרים, הקנאים משמאל מבקשים לפרוץ גדר; בעוד הדתיים מהדקים את הביצורים הלאומיים/דתיים, הקנאים משמאל שואפים להבקיע אותם "בדרכי נועם".
בתווך נמצאת המסה הגדולה של הציבור היהודי. בלשון הקנאים הדתיים - אלו "עם ישראל", שם קוד ליהודים פשוטים בעלי זיקה עמוקה ליהדות שאת המסורת יונקים שלא מתוך ידע רחב ומודעות גבוהה. בלשון הקנאים משמאל - אלו "הפרולטריון", שאינם מודעים להגמוניה ולאינטרסים. עם ישראל מצטיין בגמישות: מקפידים על הדלקת חנוכייה, ובה בעת נוהרים לקניונים להתבשם מחגי השופינג של כסלו (בלאק פריידיי, סייבר מאנדיי); ידועים בחיבתם להתבונן בחלון הראווה; צרכנים פסיביים. סופגניות יאכלו לרוב וישאפו לטופ מודל בסגנון נר לי דקיק.
זה, בגדול, המבנה החברתי־תרבותי־פוליטי בישראל חנוכה תשפ"ב. מי יוביל את הציבור בעשורים הבאים? כמו בימים ההם: מי שנחוש, מי שבשלב מוקדם יחסית יזהה את סכנת הקנאות ויקדים רפואה למכה. בשביל זה יש להציב מראה, בקרה וביקורת. יוביל מי שאינו מדבר בשם הטהרנות, אלא בשם עוצמת המסורת הלאומית והדתית, ובה בעת יהא מודע למורכבות להנחיל מסורת ולנווט לנוכח עולם טכנולוגי וגלובלי. הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו