שעת רצון בין ישראל למצרים

ועדת הקישור הצבאית הישראלית־מצרית, שהוקמה עם הסכם השלום, התכנסה לאחרונה במסגרת המפגשים הדו־שנתיים. הוועדה מתכנסת ברוטציה בכל חצי שנה, פעם בישראל ובפעם האחרת במצרים. מדובר בפורום שבו מעלים נושאים צבאיים וביטחוניים שוטפים, ובארוחת הערב המסורתית, שנערכת בבתיהם של השגרירים, מחליפים דעות גם בנושאים מדיניים.

המפגשים התנהלו תמיד באווירה טובה, בשיתוף פעולה בולט ועל פי כללי הסודיות של ״צ׳טהאם האוס״. הפעם התבשרנו כי במסגרת המפגש בקהיר הסכים הדרג המדיני של ישראל לבקשה המצרית להגדיל את הכוח הצבאי המצרי בסיני, כדי להילחם בטרור בחצי האי.

אחרי הרבה שנים של מאבק בטרור, רחוקה מצרים מלהכריע אותו בשטחה. לפני יותר משנה, הנשיא המצרי א־סיסי הצהיר ברבים כי כיום יש כ־20 אלף חיילים מצרים בסיני. התוספת שהמצרים מבקשים עכשיו תגדיל מן הסתם את מספרם ליד הגבול שלנו. כניסת חיילים מצרים ליד גבולנו - אז ועכשיו - עומדת בסתירה לנספח הצבאי של הסכם השלום, המגביל את מספר החיילים וסוגי הנשק המצריים בין תעלת סואץ לבין הגבול עם ישראל. הסדר זה בא כדי לקדם הפתעות עתידיות.

חשוב לציין כי אז, כמו עכשיו, תוספת החיילים נעשתה לפי בקשה מצרית ואחרי הסכמה מלאה של ישראל. היחסים המשופרים בין שתי המדינות אפשרו זאת. יש כאלה אצלנו החוששים מכך, וזה אך טבעי - הרי לפני שנים מעטות עלה לשלטון במצרים נשיא של האחים המוסלמים, אשר שקל ברצינות לבטל את הסכם השלום. אילו הוא היה מצליח בזאת, היינו נשארים עם החיילים המצרים על גבולנו. לשמחת כולם, זה לא קרה.

אחרים אצלנו סבורים ההפך. הקשרים הביטחוניים והצבאיים שלא ראינו כמותם קודם, נוצרו בגלל זהות אינטרסים בין שתי המדינות, ושינויים היסטוריים המתחוללים במזרח התיכון. מעל לכל זה, יש נכונות מצרית שלא להסתיר, כבעבר, את הקשרים עם ישראל. זה שינוי שיש לברך עליו וגם לנצלו כדי לנתב את היחסים למסגרות הנכונות. במשך שנים ארוכות היה פער בין היחסים הביטחוניים הטובים עם מצרים לבין היחסים האנמיים בתחום הבילטרלי. הסחר, התיירות, התרבות, העסקים ועוד - כמעט שלא היו קיימים.

בתחום היחסים הבילטרליים הגלויים, יש לנשיא א־סיסי מכשולים שיתקשה להתגבר עליהם. צריך זמן וסבלנות כדי לשנות זאת. האיגודים המקצועיים, עוינות בציבור, תקשורת שלא מפרגנת - כל אלה מונעים ממנו לפתח את היחסים הדו־צדדיים עם ישראל בגלוי.

אבל עכשיו יש זמן עדנה שטוב לנצלו. יש, אם כן, לחפש תחום שבו ידיו של א־סיסי חופשיות יותר. עד כה מצרים של אחרי סאדאת לא התירה לנציגים הדיפלומטיים הישראלים לפתח קשר בלתי אמצעי עם הצמרת המצרית. בניגוד לכך, הדלתות בישראל פתוחות לרווחה בפני הדיפלומטים המצרים. קהיר מעדיפה לתעל את הקשר של הדיפלומטים הישראלים לכתובת אחת, משום שכך יש יותר שליטה.

עכשיו, כשיש שעת רצון נדירה ביחסים בין שתי המדינות, ומשישראל הסכימה בפעם השנייה להגדיל את הכוח הצבאי המצרי בסיני לבקשת א־סיסי, ולוקחת על עצמה סיכון, אמנם מחושב - צריכה ישראל להרגיש בנוח לבקש מנשיא מצרים להסיר את הגבלות הקשר של השגרירה שלנו בקהיר. עליה לבקש ממנו להתיר לה ולצוות הדיפלומטי ליצור קשר ישיר עם גורמים בכירים מצריים - שרים, ראשי מפלגות, ראשי אוניברסיטאות ועוד. הנחיה כזו היא בסמכותו של א־סיסי והיא יותר בעלת אופי מנהלי מאשר פוליטי.

בשלב זה אפשר להנחות את השרים המצרים שאין הגבלה לפגוש את שגרירת ישראל, אמירה אורון, לצורכי עבודה. כמו שא־סיסי הטביע לעמו את הנרטיב של הצליחה אל העתיד על משקל צליחת התעלה ביום כיפור, ניצור אנחנו את הנרטיב שלנו, של הצליחה ליחסים נורמליים יותר. בואו נעשה זאת כל עוד הברזל חם.