לכל אחד מאיתנו קיימים זיכרונות שמלווים את ימי חייו. חווית חג הסיגד מהילדות באתיופיה היא אחד הזכרונות המרכזיים עבורי. שוב ושוב אני חוזר לאותה תמונה שצרובה עמוק בזיכרוני: נושא אבן קטנה על כתפיי הצרות, לצדי רבים אחרים שהולכים כולם במעלה ההר לכיוון מוקד התפילה. מאחורי, מראה מרהיב של שובל אנשים הלבושים לבן - נשים, גברים וילדים. כמוני, הם הולכים בשקט, מכונסים לתוך עצמם ומנהלים דיאלוג פנימי אישי עמוק, כשהשקט וההדר של המעמד החגיגי והצום יוצרים אווירה המאפשרת זאת. אין שיח חולין בעלייה להר, רק חשבון נפש אישי וקהילתי תוך בקשת מחילה ותקווה באשר לטוב והמטיב. יום זה היה התמצית לתכלית ההכנות הרבות שקדמו לו, עם אנשים שבאו ממרחקים ואלו שמארחים אותם בשמחה. לפתע הכפר לובש לבן וחיוך ניכר בכל פינה, כשהקהילה מאוחדת וערבה זה לזה. כמה יופי הסתתר באותו החג!
כעת, משהפכנו לקהילה בתוך החברה הישראלית, מתבקשת השאלה בדבר הרלוונטיות של היום בחיינו. האם אפשר לומר שהחג השיג את ייעודו, בהתחשב בכך שהכמיהה והסגידה של הקהילה להגיע לירושלים התממשו ויתממשו? הרי הנה אנו כאן כחלק מבוני העיר.
אבל המשמעות הרחבה והאמתית של הסיגד עדיין רחוקה מהגשמתה. הכיסופים לירושלים כמרכז רוחני שכולם חלק ממנה וחיים בהרמוניה אלו לצד אלו, עדיין לא מומשו. לכן, משמעות החג נותרה מחייבת ורלוונטית גם בימינו. ואם נתעמק מספיק בחג ובמשמעותו לחברה הישראלית, נוכל למצוא ערך ועוגן לפולמוס הבלתי פוסק בשאלה איזו חברה אנו שואפים להיות.
למעט יום הכיפורים, איני מכיר בלוח השנה העברי עוד חג המהווה יום לחשבון נפש כזה. לא לחינם הסיגד מצוין כחמישים יום אחריו, כשקשר מחייב בין חשבון נפש אישי לקולקטיבי נמתח בין שני מועדי הצום. גם כעת הסיגד יכול להיות בשורה עבור החברה הישראלית וכמצפן דרך, הן במשמעותו הדתית והן החברתית.
במובן הדתי הסיגד הוא יום לחשבון נפש אישי וקולקטיבי, כפי שעשו עזרה ונחמיה לאיחוד העם שסטה מדרכו. אנו צריכים לתת תוקף מחודש לברית הזו סביב חידושה: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲוֺנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם".
ואם נתמקד במשמעות החברתית של החג, נגלה גם כאן שהרלוונטיות שלו נותרה ברורה כבסיס לתיקון. לפי המסורת, המנהיגות הרוחנית (הקייסים) סימנו בחג את הדרכים לחזרה בתשובה חברתית. הסיגד מאז ומתמיד ביטא חיבור בין קהילות לבין היחיד לכלל במשותף. למשל, בקבלת אורחים שמגיעים מרחוק לכפר ובאירוחם הלבבי, ברצון לחלוק עם כולם את מה שיש ואת מה שאין. וכיום, לאחר העלייה, למהות זו מוקדש מקום רחב יותר עבורנו כמו עבור שאר החברה ישראלית. זהו יום שמעניק הזדמנות מצוינת להרהר עלינו כחברה – ובנושאים מו עזרה לזולת, ערבות הדדית וקהילתית בשכונות, האלימות שמשתוללת בקרבנו, ועוד. ממש כשם שמדי שנה, לאחר תפילות הסיגד, היה אחד הקייסים נוהג לתאר את המצב בכפר, עומד על החוליים הקהילתיים, ומסמן דרך וייעוד לריפוי ותיקון.
לכן משמעות החג עבורנו, קהילת יוצאי אתיופיה, רבה בהווה אף יותר ממה שהיתה בעבר. בקרבנו עוד נותרו סדקים רבים המחייבים תיקון, תוך הימנעות מייבוא מחלוקות ומלחמות שמתחוללות מעבר לים, באותה הארץ שהותרנו מאחור. מי ייתן ולכידותינו ואחדותנו יהיו בעדיפות ראשונה במעלה, על פני כל דיון ופולמוס שנותר במקום מוצאנו.
אנו מזמינים את כל עם ישראל להגיע ולחוות לצדנו את החג בן אלפי שנים, שהיה לנו ועודנו נותר מצפן דתי וחברתי, ומהווה סמל לתקווה ואחדות לאורך הדורות שבחיי הקהילה. שם באתיופיה והיום כאן בירושלים. חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו