בשבוע שעבר נודע כי מאות בחורי ישיבות הסדר שביקשו לתרום דם נדהמו לגלות שבטופס הרישום של מגן דוד אדום, במקום הכיתוב השגרתי "שם האב" ו"שם האם", הופיע הנוסח: "הורה 1" ו"הורה 2". השינוי במסמך אף הוביל, לפי דיווחים, לצעדי מחאה ולחרם, שבמסגרתו סירבו מאות תלמידי ישיבות לתרום דם, ויעמדו בסירובם "עד שהטופס יחזור לנורמליות", לשון ההודעה.
מדובר בפרי יוזמה של מד"א, כאקט של תמיכה בקהילת הלהט"ב. על פניו, השינוי לא בא אלא לפתור בעיה טכנית ולתת פתרון לאותם תורמים שבאים ממשפחות שבהן הורים מאותו מגדר. במד"א חשבו כי השימוש בנוסח ניטרלי, "פרווה", יפתור את בעיית הרישום בנוסח המקורי.
לכאורה עניין פעוט, אולי אפילו צודק, אבל בעיון רחב מתברר כי הפתרון התמים צופן רעיון מהפכני ומזעזע. יודגש: ילדים והורים מקהילת הלהט"ב ראויים לחיים מאושרים ללא סטיגמות. עם זאת, לא ייתכן שהפתרון לבעיית התיוג של המיעוט יבוא על חשבון הרוב המכריע של אזרחי ישראל (יהודים וערבים, חילונים ודתיים), אשר התארים "אב" ו"אם" הם חלק אינטגרלי של זהותם ונקשרים ברגש, חמלה וחום. לא עוד. מעתה ואילך, הדמויות המרטיטות את נימי נפשנו - אבא ואמא - יומרו במספרים מופשטים וסתומים.
חמור מכך. משמעות השינוי היא שבניגוד לעולם הישן, שבו כל אחד ידע מי אביו ומי אמו, בעולם החדש אין בכך צורך. הקיץ הקץ על המשפחה המסורתית. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, ועל חורבותיו נקים את מגדל בבל, ולכל קומה במגדל יינתן מספר. שיטת המספור תעניק מקום למשפחות מגוונות, שבהן יותר משני שותפים למעשה היצירה. וכי למה להפסיק ב"הורה 2"? נניח כי מדובר בילדה מאומצת שלא ידוע מי אביה ועברה כמה משפחות אומנה; לפי המתווה החדש, אזרחי ישראל, או הרשויות, יוכלו למלא בטפסים השונים את שמות ההורים המאמצים, תחת המשבצות "הורה 3", "הורה 4" וכו'.
כך או אחרת, אין מדובר בשינוי פעוט, אלא בשינוי טוטאלי של סדרי בראשית; אות מבשר רע, אשר כדי להבינו יש לראות את השינוי דרך כלל היוזמות שהניעו חברי מחנה שוחרי החופש, השוויון והקדמה.
מעניין, אלו המבקשים לבטל את ההיררכיה בין ילדי הלהט"ב לילדים שנולדו לזוגות "סטרייטים", הם לרוב אלו הנלחמים לבטל, או לצמצם, את ההיררכיה בין אזרחי ישראל למי שאינם (מסתננים ופליטים); ולרוב הם אלו המבקשים לבטל את ההיררכיה בין מרכז לפריפריה (במובן התרבותי: לקדם את מדינת כל אזרחיה), ובין מזרחים לאשכנזים (זה כבר אובססיבי וחושף את ערוותם של "לוחמי החופש" שנרדמו בעמידה אי שם בשנות ה־70).
לכאורה יטען הטוען: "וכי מה רע בכך?". ובכן - רע מאוד, והפעם נניח להטיות של ערכים ואמונות, ונתייחס לקריטריון המקובל על הכל: הרצון בחופש ובמשמעות. מה לעשות, לעיתים ההיררכיה והמסורת ממלאות את הייעוד הנשגב הזה, ומיטוט המסורת וההיררכיה עלול (לעיתים!) לנקז החוצה את המים התוססים המעניקים משמעות, והדבר המשמעותי ביותר עבור מרבית אזרחי ישראל הוא: מ־ש־פ־ח־ה.
הנה הפרדוקס: להלכה, יוזמות מהסוג של מד"א לא באו לעולם אלא להגדיל נגישות ולהכיל את המודרים המוחלשים באופן שלא בא על חשבון הרוב. בפועל, יוזמות אלו, המגיעות בדרכי נועם, מדירות ומחלישות כאשר הן מוציאות את ערכי הרוב החוצה מהמרחב הציבורי. הן מנטרלות את טעם החיים. כי מה ייוותר בידינו לאחר שנקעקע מסורות ונמחק גבולות? מה יישאר כאשר נמסמס את הרגש המשפחתי, הלאומי והדתי? מה יהיה הדבר שלמענו שווה להקריב קורבנות? אה, כן... "איכות הסביבה", "ירוקים" ושאר ירקות. כלומר, הניסיון לשחרר מ"הדיכוי" המסורתי־שמרני־מדינתי מוביל לאמ־אמא של הדיכוי, ולאמא הזו יש שם: "המחנה הפרוגרסיבי".
זהו שיעור מבוא ואות אזהרה לאזרחים התמימים: ראו מה יקרה אם וכאשר המשטר בישראל יעבור לידיהם של "שוחרי הקדמה". אופס. בעצם, אנחנו כבר שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו