מסע אחר: הגיע הזמן לסיורי זיכרון גם בשטחי בריה"מ לשעבר

פעם אחר פעם עולים לשיח הציבורי המסעות לפולין, לעיתים בגלל הקפאתם וחידושם, ולעיתים בגלל הקריאות להפסיקם. אבל הבעיה לדעתי היא בכלל אחרת: המסעות לפולין הם האפשרות היחידה הקיימת.

בישראל הרב-תרבותית של שנת 2021 חייבים להרחיב את הסיפור על זיכרון השואה ולהוסיף אליו גם את הסיפור של יהדות ברית המועצות. אני לא יצאתי לפולין, העדפתי לנסוע למשלחת לארה"ב, אבל תקופת ההתבגרות שלי זכורה לי בעיקר מעורבת בבושה במורשת שלי. גדלתי עמוק בארון הרוסי. קרוב לעשרים שנה לא רציתי שום קשר לשפה הרוסית, לתרבות או לשום דבר שהיה בו שמץ מהבית שממנו הגעתי. מאז שצחקו עליי בגן חובה, התרחקתי. למשל, לא רציתי לשמוע על ההיסטוריה של המשפחה שלי. כשאבא שלי ניסה לספר לי שסבא היה "וטרן", או שהסבא השני שרד את ה"גולאג" או סבתא הייתה ב"אבקואציה", לא הקשבתי כי זה לא התחבר למילים כמו "שואה" ו"מחנות השמדה" שלמדתי בבית הספר. לא חשבתי שזה מספיק ישראלי.

הפעם הראשונה שהרגשתי חיבור לשורשים שלי היה אחרי שהשתחררתי מצה"ל, וההורים שלי גררו אותי לביקור ראשון בעיר הולדתי צ'רנוביץ שבאוקראינה. זה היה סוג של תנאי כדי לנסוע אחר כך לטיול למרכז אמריקה. באוקראינה, נסענו לבקר בשרגורוד, השטייטעל היהודי שבו סבתא שלי הייתה בגטו. רחוב אחד ארוך, לא מרוצף, עם בתים כפריים ישנים ורחבים, בסגנון בנייה יהודי מסורתי. הרגשתי שאני נכנסת לסרט תקופתי - והתחלתי להיכבש.

שם למדתי לראשונה על ההיסטוריה של סבתא שלי. למדתי שעל אדמתה של ברית המועצות נספו 2.7 מיליון יהודים, כמעט חצי מהשישה מיליון; שרוב היהודים ששרדו בברית המועצות, שרדו משום שברחו לעומק שטחה (אותה "אבקואציה", פינוי אזרחי). הרוב המוחלט של מי שנשאר כאשר הגרמנים נכנסו - הושמד, וזאת הייתה השמדה אחרת לגמרי ממה שלמדנו לרוב בבתי הספר. הגרמנים היו נכנסים לכפר, אוספים את כל היהודים בגיא קרוב, וטובחים בכולם או מעלים אותם באש באסם מקומי, בעזרתם של משתפי פעולה מקומיים. מאות כפרים יהודיים באוקראינה, ברוסיה ובבלארוס - נמחקו כליל. למדתי שבשרגורוד כן היה גטו, כי באזור טרנסניסטריה - אולי האזור היחיד בשטחי ברית המועצות שבו יהודים שרדו את השואה - שלטו הרומנים, והיהודים אמנם מתו מרעב וממחלות, אבל רבים ניצלו. העובדה שיכולתי ממש לראות את הבית שבו סבתא שלי גדלה, גרם לי להרגיש משהו בפעם הראשונה. זה שלי, אני מכאן.

כשהגענו לבית הקברות היהודי, מסע הגילוי שלי המשיך. אבא שלי החליט שצריך למצוא את הקבר של אחותה של סבתא שלי, שנפטרה בגטו. בית הקברות של שרגורוד, כמו בתי קברות רבים באוקראינה, מוזנח בצורה קשה. אלפי לוחות אבן, חלקם מנותצים או שכובים על הקרקע ומסביב צמחייה פראית. אף אחד לא דואג לנכש את הצמחייה, ואחרי כל חורף צומח בין המצבות יער עד. לאבא שלי הייתה רק תמונה ישנה בשחור-לבן והנחייה כללית שהקבר ליד שביל ראשי. בבית הקברות כבר לא היו שבילים או שום הכוונה, אבל אני קיבלתי משימה, והקצינה שבי החליטה שהיא מוצאת את הקבר הזה - ויהי מה. במשך שעות הסתובבנו תחת השמש הקופחת. אמא שלי מתלוננת, אבא שלי כבר רוצה לחזור לעיר, ואני לא מוכנה לוותר. בסופו של דבר, מצאתי אותו. קבר עם עמוד בודד צבוע כחול עם מגן דוד, ועליו הכיתוב "פייגע בת ברוך לייב שניידער 1942-1920". וגם אחרי כמעט 12 שנה אני זוכרת בעצמות את התחושה שהרגשתי אז - של חיבור, של שייכות, של בית. ידעתי שסבתא שלי, שנפטרה שנה לפני וכרגע מצאנו את קבר אחותה, הייתה גאה בי. וזה היה הרגע הראשון שגם אני הייתי גאה. בשורשים שלי, בסיפור שלי.

להביא את כל תלמידי ישראל לפולין, זה פשוט פספוס ענק, במיוחד בהתחשב במצב שאליו התגלגלה "תעשיית סיורי פולין" בימינו: סיורים יקרים, שהפכו רובוטיים וחסרי רגש. נכון, באוקראינה וברוסיה אין מחנות השמדה. אין מצבורי נעליים או משקפיים, אבל יש סיפורים אישיים. בנסיעה דרך גבעות ירוקות, שתחתיהם נקברו מאות אלפי אנשים, יש אפשרות לנינים של אותם ניצולים ונרצחים לחפש את הסיפור האישי שלהם. לאפשר להם גילוי וחיבור חד-פעמיים לסיפור המשפחתי שלהם. רק ככה צריך ללמד את זכר השואה בשנת 2021 - לצאת במסע חקר ששואל שאלות, במקום לקבל תשובות מוכנות, שבואו נודה על האמת, מכילות עד היום תשובה חלקית בלבד.