ערביי ישראל, לנגד עיניים עיתונאיות

השבוע השיקו בחדשות 12 את סדרת הכתבות "להיות ערבי בישראל" מאת אוהד חמו. מצפייה בשני הפרקים הראשונים עולה הקו המרכזי הבא: חלק ניכר מצעירי המגזר סובלים מחוסר הזדמנויות ומניכור כלפי סמלי המדינה. לפיכך אנו, חברי הרוב היהודי, צריכים להיות מוטרדים. יש דברים בגו, אבל בטרם נוטרד - עלינו להקדים עיון ובירור עובדתי וסוציו־תרבותי.

חמו, המבקש לקעקע מיתוסים והכללות, פותח בסצנה המתמקדת בעקרת בית ערבייה משכילה, המפליאה לגלגל עלי גפן עם אורז. בהמשך המסע הוא מגיע לאיימן נחאס - סטנדאפיסט המדגיש את זהותו הערבית: "יש לי שורשים. אני פלשתיני. אני אזרח בישראל כי אין לי ברירה", ובאותה נשימה מתמרמר כנגד הכללות וסטריאוטיפים שמשליכים עליו יהודים אנשי הרוב. זוויות הצילום מאירות את דמותו של נחאס, נציג המיעוט, מתוך אמפתיה וסימפתיה.

הבעיה היא שנחאס אינו נציג של סתם קבוצת מיעוט, נניח בנורבגיה, אלא חלק מהיסטוריה ומזהות "פלשתינית" מרירה ועוינת, ולכך אין זכר בכתבה. מה שמטריד במיוחד הוא הטריק של חמו, כמו גם של עיתונאים חובבי ז'אנר הקיפוח: ברצותם, יהפכו את האזרח הערבי לאינדיבידואל (בבחינת "הוא בן אדם, מה אתם רוצים ממנו?"), וברצותם הוא חלק מזהות קולקטיבית (ערבי־פלשתיני). מבקר הוגן יטיח בחמו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" אבל למה להיות הוגן אם הסטנדרט הכפול הזה יזכה את העיתונאי בחיבוק חם של הברנז'ה?

חמו מודע למיקום הנמוך של ערביי ישראל בסולם ההשכלה, אבל באמצעות נתונים סטטיסטיים הוא "מוכיח" שהעניין נובע מקיפוח מובנה, שבתורו מוריד הן את רמת ההשכלה והן את ממוצע ההכנסה גם של המשכילים מאנשי המיעוט. כתימוכין הוא מראיין את ראפאת - תושב ג'יסר א־זרקא, העובד קשה למחייתו ואינו יודע קרוא וכתוב. חמו מציין כי המרואיין הוא בן גילו, אך לא בר־מזל כמוהו, ורומז־מהדהד לקיפוח על רקע אתנו־לאומי. טוב ויפה, אבל לטענת המחץ הזו כדאי להוסיף ידע מתחום התרבות. הנה דוגמה: ברבות מהרשויות המקומיות הערביות בישראל יש נטייה ברורה למנות מקורבים לפי מפתח חמולתי. למה שיהיה תמריץ לצעיר ערבי להתחיל לימודים גבוהים, ובכלל ללמוד, אם ממילא גורלו נקבע מעצם הסטטוס השיוכי?

כשל נוסף, אופייני לחובבי הז'אנר, נעוץ בהכרעה שרירותית של העיתונאי להחליט מהי נקודת הייחוס או ההשוואה. הנה דוגמה תיאורטית. דו"ח של מרכז טאוב, שהתפרסם תחת הכותרת "מצב המדינה" לשנת 2018, מורה כי ממוצע תוחלת החיים של נשים וגברים בציבור היהודי עומד על 83 שנים - גבוה בכשלוש-ארבע שנים בהשוואה לערביי ישראל. אפשר לסיים כאן, אבל מחברי הדו"ח מוסיפים: אין שום מדינה במזרח התיכון שאזרחיה נהנים מרמה כזו של תוחלת חיים. לכך, כמובן, אין זכר בכתבותיו של אוהד חמו. ועדיין, יש פער שלכאורה ניתן לייחס לקשיי נגישות גיאוגרפית של המיעוט לשירותי רפואה מתקדמים. אבל כדאי שניתן דעתנו גם על גורמים תרבותיים: תוחלת החיים מושפעת גם מסגנון החיים - במגזר הערבי שיעור גבוה יחסית של מעשנים, שחלקם נוהגים לפטור בבוז את המקטרגים בטענת המחץ: "סיגריות? מחלות? הכל מן אללה". פטליזם.

כמו רבים בחוגי הליברלים, גם חמו יושב על הנחה סמויה שאם אך ישתפר מצבם הכלכלי והפוליטי של אזרחי המיעוט, אם רק נכיר בסבל הפלשתיני - והוא בהחלט רומז לכך (הכרה באירועי הנכבה) - כולם יקפצו במחול מחניים, ויקיץ הקץ על ההיסטוריה רווית הדמים. ובכן, זה לעולם לא יקרה. הנה עקרון היסוד: בני אדם לא נאבקים רק למען איכות החיים אלא למען זהות, ערכים ותרבות, ועל כך יהיו מוכנים לשלם מחיר, לעיתים במונחי החיים עצמם (ומכאן אי־שוויון). נציג בולט של הפרדיגמה הזו בתקשורת הישראלית הוא צבי יחזקאלי, ולצופים הביקורתיים מומלץ מדי פעם לקפוץ לביקור מרענן בערוץ המתחרה.