שיטפלו ביישובים המוזנחים בנגב, לפני שמקימים חדשים

שרת הפנים איילת שקד מקדמת תוכנית שאפתנית להקמת 16 יישובים חדשים בנגב, כך דווח ב"ישראל היום". זה נשמע כמו החלטה חשובה, שבאה לחזק את הנגב כפריפריה הרחוקה והחלשה במדינה, ולסייע בפתרון מצוקת הדיור הקשה במדינה. אולם מי שמתעמקים בהחלטה ומהרהרים בשיקוליה, מגיעים עד מהרה למסקנה כי מדובר בהקמת יישובים לחזקים ולמשקיעי נדל"ן, עם זיקה הצהרתית בלבד לחיזוק הפריפריה.

עוד בטרם אושרו התוכניות, וכבר יש שמות ליישובים, ותכף יתחילו להתקוטט על שמות הרחובות בשכונות ה"בנה ביתך". אבל מה עם היישובים הקיימים בנגב? הם משוועים ליחס ולחיזוק, מכסייפה ותל שבע ועד ירוחם ואופקים. השרה וצוותה טרם נתנו פתרון אחד למצוקות הקשות בנגב, וכבר מקדמים תוכניות גרנדיוזיות שיעלו למשלמי המסים ולמדינה עשרות ואולי מאות מיליארדים, וספק גדול אם יועילו במשהו לחיזוק הנגב. אולי להפך, רק יעמיקו את הפערים ויפגעו בקיימים.

מעבר לסוגיית היישובים הבדואיים המטופלים ביד קשה, כמו הריסת הבתים על ידי המדינה, האוכלוסייה בנגב לא מקבלת טיפול שורש עמוק בכל הסוגיות. מדינת ישראל היא אולי היחידה בעולם שמשקיעה הון עתק בהקמתם של עשרות יישובים לאוכלוסייה אחת בלבד - ומסרבת להכיר ביישובים קיימים, חלקם עוד מלפני קום המדינה.

דומה שהרעיון להקמת 16 יישובים יהודיים מגיע ממניעים פוליטיים יותר משאיפה לפתור את מצוקת הדיור. התוכנית הזו היא התשובה שמכינה השרה שקד לביקורת שתוטח בה לאחר שהממשלה תעמוד בהתחייבויות שנתנה בהסכם הקואליציוני לרע"מ, ותכיר בשלושה יישובים בדואיים בנגב. זו השרה שקד שתיאלץ לחתום במו ידיה על ההכרה בשלושת היישובים, על מנת להבטיח את שרידות הקואליציה. ומהם שלושה יישובים עלובים ודלים, לעומת 16 נקודות התיישבות חדשות לתפארת ייהוד הנגב והגברת המשילות?

שוו בנפשכם את התחושה שנאלצים לשאת אזרחי ישראל הערבים שבעה עשורים לאחר הקמת המדינה: מאות יישובים - עיירות, מושבים, קיבוצים, ערים - הוקמו לאורך השנים ליהודים, הורחבו ולבלבו. אבל בכל הזמן הזה המדינה לא מצאה את ההזדמנות להקים עיר ערבית חדשה, שתכלול תשתיות מודרניות ותמשוך אליה אוכלוסייה ערבית צעירה ועירונית ממעמד הביניים. מרבית הזוגות הצעירים הערבים שלא מצליחים לרכוש חלקה או לבנות ביישובים הערביים, "נאלצים" להגיע לערים מעורבות או לערים יהודיות על מנת להקים בית ומשפחה משלהם.

מה שצריך עכשיו הוא לחזק 16 יישובים קיימים בנגב, יהודיים וערביים, ולא לרוץ להקים 16 יישובים חדשים, שיעמיקו את הפערים, שינציחו את ההזנחה ולא ישיגו את המטרה שלהם, לא חברתית, לא ציונית ובוודאי לא כלכלית.