הוא נלקח מאיתנו כאדם וכמנהיג, ואז גם כסמל

החל מהשבוע הבא ניחשף בהדרגה לאירועים רבים לציון השנה ה־26 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הנה ימים באים, והם לא יהיו נעימים. הימים שבין ראשית חשוון בואכה תחילת נובמבר הפכו זה מכבר לימים נוראים של מתח וחשד הדדי בין השמאל לימין.

כיצד הגענו עד הלום? כדי להשיב על כך יש להתמקד בחלוקה שבין מחנה המרכז הלאומי לעומת מה שניתן לכנות: מחנה הקומץ.

עם מחנה המרכז הלאומי נמנים אנשי הרוב הזהיר והאופטימי; יש מהם הנוטים ימינה ויש הנוטים שמאלה, אך עיקר זהותם במרכז הציוני; אנשים טובים באמצע הדרך. עבורם היה רבין רמטכ"ל ששת הימים, פטריוט, ביטחוניסט. בליל הרצח הם עצרו המומים ברחובה של עיר, ובעיניים אדומות מדמעות הרהרו ונעצבו אל ליבם כי נפל דבר בישראל. בשונה מאנשי הקומץ, הם לא סימנו את מחנה הכיפות הסרוגות כיעד לנקמה.

במחנה הקומץ מיעוט בועט שהתגבש בראשית שנות ה־90. בעקבות ניצחון מפלגת העבודה ב־92', החלו אנשיו נאבקים למען הטמעה כוחנית ומניפולטיבית של אג'נדת השלום (במובנה הדתי, הבלתי מבוקר) בלב ליבה של מפלגת השלטון. רבים מהם אנשי תרבות ותקשורת שהתברגו בעמדות מפתח, לכולם יומרות ויכולות בתחום הנדסת התודעה. בשונה מהמגוון האנושי האופייני למחנה המרכז הלאומי, הקומץ מתאפיין באחידות הנובעת, בין השאר, מניהול קשיח המטיל סנקציות על מי שאינו דומה, ולחלופין מעניק תמלוגים לטובת המיישרים קו. בימים שלאחר הרצח הם היו המומים, נזעמים ונשבעו לנקום ולהחרים. גם דור עשירי לא יבוא בקהלם.

הנה סיפור המעיד בקליפת אגוז על התרבות הפוליטית של מחנה הקומץ. בראיון לרפי רשף העיד השחקן טל מוסרי שבשנת 1994 לערך התייצב יחד עם קבוצת צעירים לחזרות לקראת מופע ערב יום העצמאות, שבו היו צפויים להיות בין הנוכחים רבין והרמטכ"ל. את החזרות ניהל אחד מראשי הקומץ - שמוליק הספרי. הספרי ביקש־דרש מהנערים שבעת שירת "אנחנו הילדים של חורף שנת 73'" הם יישירו מבט אל הרמטכ"ל ואל ראש הממשלה. ואכן, בערב המיועד פנה טל מוסרי אל רבין, ובטון של נער הפונה לאביו הסביר בניגון: "הבטחתם יונה, עלה של זית". בימים שלאחר מכן, העיד מוסרי, רבין זמזם את השיר מעת לעת. השאר היסטוריה מדממת: חורפים של פיגועי תופת, מוות ושכול.

בעוד עבור מחנה המרכז הלאומי היה רבין מדינאי, לוחם ורמטכ"ל מגויס למען עמו, עבור הקומץ הוא לא היה אלא כלי מגויס למען מטרות שמעבר לו ולעמו. המוטיבציה לגיוס האמור הגיעה בעקבות רוחות רעות זרות שנשבו בימים ההם במחנה הקומץ, וליבו אמונה יוקדת שהנה אנו בימות המשיח המבשרים עולם גלובלי נטול גבולות לאומיים, עולם של אחוות עמים. ממרחק הזמן נראה כי משיחיות דתית המלווה בהזיות מסוכנות היתה מנת חלקם של חברי הקומץ, שלרוב רחוקים מהעולם הדתי. וכמו בכל דת, גם אנשי הקומץ נזקקו למלכים, לכוהנים, לנביאים ולמשיחים.
לצורך זה הם ניכסו לעצמם את רבין בחייו ואת מורשתו לאחר מותו. בסתר ליבם הם בזו לרבין הביטחוניסט (שכשר ביטחון בימי האינתיפאדה הראשונה הורה למפקדי צה"ל לשבור את העצמות למסיתים הפלשתינים). בעצם, הם השילו מרבין את הגלימה הביטחונית, וכך נלקח מאיתנו רבין לא רק פיזית - כאדם ומנהיג - אלא גם כסמל של ביטחוניזם קונצנזואלי.

שלוש היריות שנורו במוצאי השבת ההיא סיפקו חמצן מוסרי למחנה הקומץ, שמכוחו ביצרו את גבולות המחנה ואת הבועה־אשליה לשנים ארוכות. התוצאה: גם אחרי 26 שנים אירועי ההנצחה לזכר רבין לא ממלאים את ייעודם כאמצעי לביסוס הקונצנזוס וההתלכדות סביב האבל הלאומי. בפועל, הם מנכיחים את הקיטוב והמתח. את הבועה יש לפוצץ, ויפה שעה אחת קודם.