שני אירועים התרחשו בזה אחר זה ואתגרו מאוד את השיח הפמיניסטי בישראל: הראיון של קולט אביטל בעיתון הארץ, שבו היא סיפרה שהוטרדה מינית, והדברים שאמר השר אלעזר שטרן על כך שגרס תלונות אנונימיות של חיילות.
מאז השר שטרן טען שלא התכוון לתלונות אנונימיות על פגיעות מיניות, ועדיין האירועים האלו נותנים לנו הזדמנות להתמודד עם אתגר אמיתי בחברה הישראלית: היכולת של כל מחנה לעמוד לימין הערכים שכל אחד ואחת מאמינים בהם, או שהנאמנות והמחויבות היחידה האמיתית היא למחנה - ולא לערכים.
החברה שלנו שסועה באופן בלתי נסבל, וכל נושא הופך להיות של מחנה: פגיעות מיניות, של השמאל, שמירה על הסביבה - של השמאל, דאגה לסוהרות - של הימין, פיתוח הארץ - ימין. וכשהכל נהיה מחנאי, יותר מדי אנשים משלמים את המחיר.
כי אם כל אחד מתייצב לימין המחנה שלו יותר מאשר לימין המטרה, אז מי נשארים לעזור לנושא עצמו? מי יפעל למנוע תקיפות מיניות?
דווקא האירועים האחרונים נותנים לנו הזדמנות לתיקון. כי פגיעות מיניות זה לא נושא של השמאל, הוא נושא של כולנו, נערות, ילדות, ילדים ונשים נפגעים מינית מכל השבטים ומכל קצוות האוכלוסייה. זה חייב להפוך להיות נושא של כולם.
ואם דווקא עכשיו, במקום לצקצק למה משמאל שותקים, או לא מגיבים מספיק, הימין פשוט יאמר, "זה שלנו, אנחנו נפעל לטובת נפגעות תקיפה מינית. נקדם חקיקה בנושא, נגיש הצעות אי־אמון בממשלה על חוסר טיפול בנושאים האלו, נקדם חקיקה בנושא, ואם הממשלה תצביע נגד, נביך אותה. אנחנו נפעל לטובת כל אישה ונערה שנפגעה, כי אסור שזה יהיה נושא של מחנה אחד ולא של מחנה אחר, זה נושא שקשור לכל אישה, ולאמא לאישה ולבת של כולם" - זה יהיה התיקון האמיתי.
יותר כיף לריב מחנה מול מחנה בתקשורת וברשתות החברתיות, אבל את המחיר ישלמו מי שצריכים אותנו איתם.ן.
אני מקווה שזה יהיה רגע של תיקון, רגע שבו נצליח להוריד את גובה הלהבות המחנאיות, וניזכר שיש לנו אחריות חברתית למי שצריכים אותנו.
ומי ייתן ונדע מתי לשים את המחנאות בצד לטובת נפגעות תקיפה מינית, לטובת עתיד עולמם של ילדינו, לטובת כל מה שחשוב לנו.
אלו רגעי המבחן שלנו כחברה, זאת הזדמנות שאסור לפספס.
הכותבת היא ח"כ לשעבר וסגנית ראש עיריית ירושלים, ומחברת הספר "המדריכה למהפכה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו