שלום שנה אל"ף

השבוע פותחים המוסדות להשכלה גבוהה את שעריהם בפני כרבע מיליון סטודנטים וסטודנטיות. השעה טובה אבל העת קשה, וסטודנטים שעיניהם בראשם צריכים להביא בחשבון כמה דברים בטרם יקלידו עצמם לדעת.

בעשורים האחרונים נכבשו מחלקות רבות במדעי החברה על ידי קבוצה עוינת שהסתערה על הקמפוס הישראלי כיעד לכיבוש. "עוינת", מפני שהמוטיבציה להסתער אינה יונקת מהמסורת המערבית הקלאסית, השואפת לפתח את יכולת החשיבה של הסטודנטים, אלא חותרת לקבע את הצעירים עם סל ערכים מסוים, למשל באמצעות משטר התקינות האקדמית היורה חיצים בכל מי שמסרב ליישר קו. רבים מהמרצים המזוהים עם קבוצה זו נטועים באשליית האוניברסליות: הם בטוחים ביכולתם להציג מסגרות חשיבה שמחוץ להקשר של חייהם. אבל, מה לעשות, זוהי משימה בלתי אפשרית, וצריך להיות עיוורים ממש שלא לראות את ההקשר/ההטיה התרבותית שלהם. הנה דוגמאות.

לסטודנטים שיגיעו לשיעורי "מבוא לסוציולוגיה", יספרו כי בראשית היתה האקדמיה הישראלית מגויסת לטובת הרעיון הציוני, אבל אשרינו מה טוב חלקנו: מאז שנות ה־90 נחלצנו מן המצר, ואבירי הסמינר המחלקתי מציעים לנו כיום אקדמיה "משוחררת", "ביקורתית". אז הנה האמת: בישראל "גישה ביקורתית" אין פירושה חידוד הלוגיקה וטיפוח תרבות הוויכוח, אלא להפך: אינדוקטרינציה המכוונת לאקטיביזם פוליטי, היושבת על ערכים פרוגרסיביים שהתחפשו לדבר־מה אופנתי ועדכני. למשל, רעיון הרב־תרבותיות שיהדהד באולם ההרצאות, אינו רק חזון נאור אלא כלי סמוי לשינוי פוליטי: המרצים ישאפו שאתם, הסטודנטים, תשמשו חוד החנית שיפרק ויקעקע את עמוד השדרה הציוני - העוגן שמחבר בין חלקי החברה היהודית. אגב, הסטודנט הנבון לא ימצא מזור למצוקתו באוניברסיטה אחרת, שכן בישראל פלורליזם אקדמי הוא רטוריקה ריקה, והאוניברסיטאות היו ונותרו הומוגניות ומגויסות.

מונח מפתח נוסף שתשמעו בקורסים במדעי החברה הוא "מוחלשים". עובדים זרים, מזרחיים, מיעוטים, נשים - כולם "מוחלשים" (הדהוד לרעיון המרקסיסטי "פועלי־מוחלשי כל העולם - התאחדו!"). המונח הזה לא יהיה נוח לעיכול, בפרט לסטודנטים מהפריפריה, שלעיתים עולמם הפוך ב־180 מעלות מעולם המרצים. יהודים כמו ערבים, נוטים לכבד היררכיות חברתיות (לא תמיד בצדק), ואילו המרצים אינם נוטים לכך (לא תמיד בצדק); הסטודנטים מכירים באחריות הנחשל לנחשלותו (לא תמיד בצדק), ואילו המרצים מסרבים להכיר בכך (לא תמיד בצדק).

מטבע הדברים, יהיו סטודנטים שיחושו בפער הבלתי נסבל בין דברי המרצה הרם והנישא למציאות שאותה הם מכירים היטב מהשטח. הפער הזה יכול לייצר שלוש תגובות: הראשונה - המרת דת. מי שימיר את דתו, יחווה הזדהות עם המיליה האקדמי, ובה בעת ניכור חריף כלפי הקהילה שממנה הגיע. אגב, באקלים האקדמי המעוות הזה, "קהילה" אין פירושה מסגרת חברתית הקושרת בין יחידים על בסיס סולידריות מקומית או לאומית, אלא המבצר האחרון של "המוחלשים" מפני גחמות הקפיטליזם ומדינת הלאום. אפשרות שנייה - לחיות כאנוסים, כלומר חיים כפולים שבהם הדיבורים הגבוהים והמופשטים הופכים חסרי משמעות, והעיקר שבסוף יהיה תואר. האפשרות השלישית - להסתכן בהבעת עמדה ביקורתית כלפי המרצה. דא עקא, הניסיון הישראלי מלמד כי לרוב הסטודנט־המערער ייצא נפסד, ואילו המרצה ייצא וידו על העליונה משום שהתבצר בטענת "החופש האקדמי", שאינה אלא שם קוד ל"זכותי להשתמש בבמה הציבורית לקידום השקפותיי".

מאז ומעולם ביקשו מלומדים מובילים בעולם המערבי להעניק לצעירים כלים להתמודדות אינטלקטואלית אמיתית, לעודד את שוחרי הדעת כיצד לחשוב ולא מה לחשוב, והנה נסיגה: חוקרים ומרצים משתמשים בבמה שניתנה להם כקרדום לחפור בראשו של הסטודנט. האומנם האוניברסיטאות והמכללות בישראל מגויסות ואינן ביקורתיות? לא באופן גורף, אבל בהחלט במקרים רבים מאוד. ככה זה כשהגמל אינו רואה את דבשתו, ונלחם מלחמת חורמה במי שמבקש לחשוף את ערוותו.