קראתי בשאט נפש את כתבתה של הגב' עירית לינור ("המדינה היא הורה מספר 1").
לתחושתי, לדאבוני, עירית לא היטיבה להבין ולתאר את התמונה השלמה בכל הנוגע לכאוס הרווח במדינתנו, במשך 73 שנות קיומה, באשר לגילאי לידה עד 3.
מעל ל- 16 שנים של ניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, חלפו ברצון העז להעביר את החוק המהותי הזה, חוק הפיקוח למעונות היום והמשפחתונים, במשכן הכנסת. חוק שבמהותו נועד לוודא את שלומם ואת ביטחונם של העוללים במסגרות הגיל הרך, הציבוריות והפרטיות, המונות שבעה פעוטות ומעלה. החוק יסנן את אלו שאינן ראויות לעבוד בהן, יחייב את אנשי הצוות בהכשרה, בקורסי עזרה ראשונה והתנהלות בטוחה, ידרוש מהמפעילים הצבת מדריכה חינוכית לליווי הצוות, יוודא את תקינות מיקום הפעילות, המבנה והמתקנים בו. החוק ידרוש יישום סטנדרטים (נמוכים יש לציין בהשוואה למדינות ה- OECD) של תקינה (היחס בין מס' הפעוטות לאשת הצוות) ושל תפוסה מקסימלית בכיתות. חוק שנועד לשים סוף להפקרות נפשעת שבה משלמים את המחיר הילדים שלנו!!! של כולנו!!! יום יום. שעה שעה.
לפני כעשור, כמעט עלה בידיו של חה"כ זבולון אורלב להעבירו, אך הוא נפל בקריאה הראשונה במשכן הכנסת על ידי כוחות ואינטרסים שונים ולווה בתחושת החמצה גדולה.
פעלנו רבות, פעילי שטח נמרצים, אנשי אקדמיה ומומחים מקצועיים בתחום הגיל הרך, הורים וחברי כנסת אמיצים וטובים מהקשת הפוליטית, כשאשא ביטון, אלהרר ומרגי, בכדי להעביר את החוק הזה, ותודות להתגייסות משותפת ומאמץ בלתי יתואר – צלח בידינו לעשות כן. כמעט כנגד כל הסיכויים.
ממש כמו ועדות חקירה וכיכרות המוקמות וממוקמות לאחר שכבר ארעו אסונות בדמות תאונות דרכים, גם כאן... החוק הזה נחקק מאוחר מדי, טבול בדמם של פעוטות רכים שלא עשו כל עוול. דויד דייגי זכרו לברכה מתל אביב ויסמין וינטה זכרה לברכה מהעיר פתח תקווה, היו קורבנות של מדינה שהעדיפה לעצום את עיניה... של רשויות מקומיות שלא קיבלו כל מנדט לפעול בתחומן ולדעת היכן התושבים הקטנטנים שלה ממוקמים ומי אמון עליהם. כעת, אנו מצויים בתחילתה של תקופה אחרת, רווית תקווה, במטרה ליישר קו עם כלל המסגרות ברחבי הארץ ולמנוע את הסכנה. תקופה שתכליתה לומר - הפעוטות שלנו נספרים! באנו להגן עליהם! לקחנו אחריות.
אני לא בעד תהליכים המובילים לסרבול בירוקרטי. אני מודעת היטב לקשיים העלולים להיווצר, לתסכולים העשויים להיגרם...אני נתקלת בהם בערוצים רבים לאורך הדרך. ובכל זאת, כאשר מדובר באזרחיה הרכים של המדינה, אין עוררין על כך שזוהי הדרך היחידה והנכונה. זוהי לא פחות מאשר חובה. חובתנו המוסרית והערכית.
בניגוד לכותרת ולכוונת כותבת המאמר, תוך השוואה לילדי הקיבוצים, שהאצילה כביכול את הסמכויות ההוריות על המדינה והפקיעה מההורים את הזכות ואת האחריות הראשונית על הפעוטות, אין כל כוונה או רצון לעשות כן.
המדינה היא לא ההורה מס' 1 של הילדים, אך היא בהחלט זו המחויבת לשלומם ולביטחונם של כלל אזרחיה, מקשת החברה הישראלית, החל מלידה.
מדוע זה נכון וראוי למפות את הילדים מגיל 3 ואילך ולקחת אחריות עליהם, ואילו בגיל הרך, כשאין באפשרותם לבטא את עצמם מילולית ולהגן על עצמם מפני תפוחים באושים, שהתמקמו באין מפריע בסלסלה – מדובר בבעיה, או אסון? כיצד יתכן שבעלי עסקים יקבלו רשיון להפעלת עסק רק כשיקפידו על הנחיות ונהלים ואילו מפעילי מסגרות לחסרי ישע יפעלו ככל העולה על רוחם?
כיום רק 23% נמצאים תחת אחריות מינורית של המדינה ותודות לחקיקה, שתיכנס לתוקפה בקרוב, יהיו יותר ויותר פעוטות מוגנים. יותר ויותר אנשי צוות מקצועיים והרבה יותר הורים רגועים.
ועוד נקודה מהותית. מסגרות הגיל הרך לא נועדו לשירותי שמרטפות, או לעידוד תעסוקת נשים. כלל המחקרים מצביעים על כך שמדובר בשלב קריטי להתפתחות בו מבשילים ומתעצבים יכולותיו וכישוריו של הפעוט בהיבטים פיזיולוגיים ורגשיים. הפעוטות הם לא דגים, ואלו המטפלים בהם ומחנכים אותם – אסור שיהיו כרישים. על כן עלינו לוודא שרק האנשים הנכונים, הראויים והמוכשרים ביותר יהוו מעטפת חינוכית ואיכותית לילדינו.
מומחית בתחום הגיל הרך. חברת הוועד המנהל של העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו