אלפים באו אתמול לעצרת של טראמפ בליטיץ, פנסילבניה. חקלאים, מורים, נהגי משאיות, רופאים, סבתות, נכים, יוצאי צבא. מכל הסוגים ומכל המינים הגיעו כדי לראות את הנשיא שלהם, במובן הכי אישי שאפשר. אפילו קבוצת חרדים מניו יורק, גם מבני האמיש ומנוניטים. כולם באו כמו למשחק פוטבול, עם צעיפים ושלטים לחגיגה של ממש (אגב, רובם עם מסיכות, בניגוד להנחה הסטריאוטיפית נגד אנשי טראמפ). וכולם מתלהבים עמוקות כשאתה אומר שאתה מישראל. כשטראמפ דיבר, הניפו את הכובעים באוויר. ג'ון, עם כובע ומסיכה, אמר לי: "אם טראמפ יפסיד, כל הקהל צריך לעזוב את אמריקה".
טראמפ מתקבל כאן באהבה שקשה לתאר במילים. הנשיא הזה, שאוהבים להגיד עליו שהוא "מפלג", "שנוי במחלוקת", "מעורר שנאה" - תתפלאו, הוא גם אחד האהובים. אולי לא על ידי כולם, בטח שלא על ידי "קובעי הטעם", אבל בדרכו הוא מאחד את אמריקה העמוקה, הכפרית, אמריקה שמחוברת לערכי משפחה, לתנ"ך, לאהבת הארץ.
אמריקה הזו מעתירה על טראמפ אהבה, בין השאר, משום שהוא אומר בקול רם את מה שאנשיה חושבים בשקט בעידן התקינות הפוליטית. הוא מעניק להם קול, וייצוג, ולגיטימציה, בזמן שברוב כלי התקשורת הם מוצגים כאספסוף גזעני, כטיפשים, כרדודים. כשאתה פוגש אותם, אתה מגלה שהם לא בדיוק טיפוסי השוליים המפוקפקים שהציגו לך בכתבות מגזין על מיליציות פורעות חוק ובריוני עליונות לבנה, אלא אמריקנים, אנשי עבודה, יצרנים, יזמים, אנשי קהילה, שאוהבים את ארצם וחושבים אחרת מהדמוקרטים. זה כל פשעם.
לפני ארבע שנים פנסילבניה נתנה את קולה לטראמפ, מועמד רפובליקני, לראשונה מאז 1988. ממה שראינו אתמול - התסריט בהחלט יכול לחזור על עצמו גם הפעם.
התקשורת מציגה את טראמפ ואוהדיו באופן מבזה, ודומה שאמריקנים רבים פשוט בזים לה בחזרה, ומריעים לטראמפ. מבחינתם הוא לא פחות מגיבור אמריקני, ובכל תסריט שלא יהיה, ובניגוד לדימוי התקשורתי השלילי כל כך, בשבילם הוא יהיה אחד הנשיאים האהובים בהיסטוריה האמריקנית, אם לא האהוב מכולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו