מחשבותיי, כערבייה אמריקנית, על הממשלה החדשה

הודעות הברכה ששלחו יורש העצר של בחריין סלמאן בן חמד אל־ח'ליפה ושר החוץ של איחוד האמירויות שייח' עבדאללה בן זיאד לראש הממשלה החדש נפתלי בנט ולשר החוץ יאיר לפיד לרגל כינון הממשלה החדשה, ממחישות כי הברית שנחתמה בהסכמי אברהם תשרוד מעבר לכהונתם של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו.

עם זאת, למרות הברכות והאיחולים הלבביים, יש לי, בתור ערבייה־אמריקנית הפועלת מדובאי, חששות ותהיות לגבי ההשלכות שיהיו לחילופי השלטון בישראל בנוגע לעתידם של הסכמי אברהם.
גם מי שסבור שישראל והעולם הערבי יגיעו מעתה לשיאים נוספים צריך לזכור להודות לבנימין נתניהו על הגשמת החזון של הסכמי אברהם, שהוכיחו לעולם כולו שאפשר להשיג שלום בין ישראל למדינות ערב גם ללא פתרון הסוגיה הפלשתינית. נתניהו גם הוכיח עקביות ונחישות כשעמד במשך שנים ארוכות נגד התוקפנות האיראנית, תמך במשטר הסנקציות עליה ותקף את חמאס והאסלאמיזם הפוליטי, כולל האחים המוסלמים.
השאלה העולה כעת היא אם הממשלה החדשה תהיה יציבה בעמידתה לנוכח איומים אלו, המדאיגים לא רק את אזרחי ישראל אלא גם את תושבי בעלות בריתה הערביות.

אם נתבונן בהרכב הממשלה החדשה בישראל (ימין, מרכז, שמאל ואסלאמיסטים), נוכל ללמוד מהדמיון בינה למפלגה הדמוקרטית באמריקה. האגפים שהרכיבו את המפלגה הדמוקרטית הם: אגף שמרן/מתון; מחנה ליברלי/ליברטריאני; אגף פרוגרסיבי ואגף רדיקלי ופרו־אסלאמיסטי.

מאז נשיאותו של ברק אובאמה המפלגה הדמוקרטית נטתה יותר ויותר לכיוון העמדות של השמאל הרדיקלי והפרו־אסלאמיסטי, על חשבון הקולות המתונים של המרכז השמרני, שכמעט נעלמו מאז כהונתו של ביל קלינטון. כיום הנציגים הבולטים של המפלגה הדמוקרטית הם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהאן עומאר ורשידה טליב.

מאז כהונתו של אובאמה, המפלגה הדמוקרטית אימצה גישה פייסנית כלפי המשטר האיראני ותוכנית הגרעין שלו, והשלימה עם החתרנות והמעורבות של איראן במדינות ערביות אחרות. כמו כן, צפינו בתמיכה גוברת והולכת של המפלגה בתנועת האחים המוסלמים. הסיבה לכך היא שפעילי שמאל ואסלאמיסטים בתוך המפלגה פועלים נמרצות לשכנע את הממסד בוושינגטון לראות באסלאם הפוליטי, דוגמת האחים המוסלמים, מעין נוגדנים יעילים נגד האסלאמיזם הקיצוני נוסח דאעש ואל־קעידה. לשיטתם, האסלאם הפוליטי הוא גרסה של אסלאם "מתון" שיכול להביס את הקבוצות הטרוריסטיות. האמת היא, ששורשי הטרור מונחים באותם ספרי יסוד המהווים את התשתית העיונית של האסלאם הפוליטי. ההבדל היחיד ביניהם הוא שהאסלאם הפוליטי מציג פסאדה של מתינות כלפי המערב, בזמן שאת המהות הרדיקלית שלו הוא משאיר למזרח התיכון.

כפי שמציינים הפרשנים, הדבק המרכזי של ממשלת בנט־לפיד הוא הרצון העז להביס את נתניהו, כך שהשאלה אם הם יכולים לשמור על האחדות הזו גם לנוכח אתגרים בוערים אחרים היא שאלה במקומה. כוחה של הממשלה הזו במגוון הדעות שבה, אך בעוד מגוון כזה יכול לעיתים לעורר רעיונות יצירתיים, פעמים רבות הוא דווקא מתכון לחיכוכים ולקבלת החלטות לא טובה.

אם אכן הממשלה החדשה תוכיח שהיא קשוחה מול איראן ותקיפה מול קבוצות טרור כמו חמאס וחיזבאללה ומנגנוני התעמולה שלהן; אם היא תוכיח לקהילה הבינלאומית שהאסלאמיסטים במפלגת רע"מ הם אכן פרגמטיים ולא אידיאולוגים דו־פרצופיים כמו כל שאר מפלגות האסלאם הפוליטי; ואם היא תגנה ותבלום גם אלימות מצידן של קבוצות ימין קיצוני בישראל - הרי כולנו נריע לממשלה ונשבח אותה. אבל אם יתברר שבדומה לדמוקרטים בארה"ב, היא אפולוגטית כלפי האסלאם האידיאולוגי ופייסנית כלפי המשטר האיראני - אזי נקדם בברכה את שובו של נתניהו בבחירות הבאות.